ינו 052015
 

בגרמניה של ויימאר, שלאחר המלחמה, התגוררו כ-550,000 יהודים, שהם כ-0.9% מכלל האוכלוסייה. באוסטריה חיו כ-195,000 יהודים, שהם למעלה מ-2.5% מכלל האוכלוסייה. 90% מהם התגוררו בוינה והיוו 8% מאוכלוסיית הבירה. בצ'כוסלובקיה חיו כ-125,000 יהודים, שהיוו 1.2% מכלל האוכלוסייה. קרוב ל-30% מהם התגוררו בפראג. בדנציג, שקיבלה מעמד של מדינה חופשית בחסות חבר-הלאומים, התגוררו כ-10,000 יהודים, שהיוו כ-2.5% מן האוכלוסייה. רק כרבע מיהודי דנציג שהיו בעלי אזרחות גרמנית קיבלו את אזרחות המדינה החופשית. עד 1933 חלה ירידה משמעותית במספרי היהודים בגרמניה, באוסטריה ואף בצ'כוסלובקיה. ירידה זו נזקפה קודם כל לירידה בילודה, לדלדול ההגירה היהודית ממזרח-אירופה. שיעור נישואי התערובת בתחומי גרמניה בתקופה זוהגיע ל-37% מכלל הנישואים בקרב היהודים. במקומות מסוימים, כמו בהמבורג, הגיע השיעור לכ-60%. ברוב המקרים הילדים במשפחות המעורבות לא קיבלו חינוך יהודי, וגם תופעה זו תרמה לירידה במספרי היהודים.

למעלה מ-50% מיהודי הרייך התגוררו בעשר ערים גדולות (ערים שמספר תושביהן למעלה ממ-100,000 נפש). שליש מן היהודים חיו בברלין. ברחבי הרייך נמצאו יותר מ-1,600 קהילות יהודיות.

כ-25% מן היהודים עסקו בתעשייה ומלאכה, למעלה מ-60% עסקו במסחר ובשירותים, כ-10% עסקו במקצועות חופשיים. רוב היהודים נמנו על המעמד הבינוני. כמחצית מן העוסקים היהודיים היו עצמאיים. עם זאת, בתקופה הנדונה גדל באופן ניכר שיעור העוסקים השכירים בקרב היהודים. מגמה זו הוסברה על ידי כניסת נשים יהודיות לתחום העבודה. הן היוו כשליש מכוח העבודה בקרב השכירים היהודיים. תמונת החברה היהודית באוסטריה לא היתה שונה בהרבה מזו שבגרמניה, אף שאחוז השכירים היהודים היה גדול במידה ניכרת מזה שברייך הגרמני. חלקם של היהודים במקצועות החופשיים היה גדול במיוחד. 62% מעורכי-הדין העצמאיים בוינה היו יהודים, 47% מן הרופאים ו-63% מרופאי השיניים בוינה היו יהודים. גם תמונת המצב בצ'כוסלובקיה היתה דומה, עם נוכחות גדולה יותר בתעשייה ובחקלאות.

האינפלציה הגבוהה של 1923 פגעה קשות במגזר היהודי, בייחוד בגימלאים, שחיו מחסכונותיהם ומן הפנסיה שלהם. פגיעה זו היתה קשה מזו שאובחנה באוכלוסיה הכללית. המשבר הכלכלי של 1929 המיט על המגזר היהודי אסון של ממש. עסקים בינוניים וקטנים היו ראשונים להיפגע. רבים מהם נסגרו. ההתמודדות עם המשבר הכלכלי נעשתה קשה פי כמה בשל גאות הגל האנטישמי, שהתבטא בחרם כלכלי מתרחב על החנויות ובתי המסחר בבעלות יהודית.

בשנת 1923 נרשמו תקריות אנטישמיות רבות בברלין ובאזורים שונים ברחבי הרייך. הפוטש הכושל של היטלר במינכן אותת על הלכי הרוח המסוכנים הרווחים ברפובליקה של ויימאר. בבחירות של 1924 הכניסה מפלגת העם הגרמנית הלאומית (DNVP) 96 צירים לרייכסטאג. הגוש הנאציונל-סוציאליסטי הלאומני הכניס 32 צירים. עם זאת השנים 1929-1924 נחשבו שנים של התייצבות מן הבחינה הכלכלית והפוליטית. בספטמבר 1926 התקבלה גרמניה לחבר-הלאומים. בבחירות 1928 ירד כוחה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ל-12 צירים. מספר הצירים של מפלגת העם הגרמנית-לאומית ירד מ-95 ל-73. אך המשבר הכלכלי שפרץ במלוא עוצמתו בתחילת 1929 שינה לחלוטין את פני הדברים וחשף במהירות את שבריריותה של המערכת הפוליטית של רפובליקת ויימאר. בבחירות שנערכו בספטמבר 1929 נחלו הנאציונל-סוציאליסטים ניצחון סוחף והפכו המפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג, עם 107 צירים.

התגובות בציבור היהודי נעו מן הקוטב של איגוד היהודים הגרמנים-לאומיים, שלא ויתרו על חלום ההתמזגות המלאה באומה הגרמנית, דרך דפוס התגובה הפסיבית של החוגים האורתודוכסיים, שגרסו כי יש להרכין ראש עד יעבור זעם, עד הקוטב הציוני, שראה בגאות הגל האנטישמי אישור לצדקת התזה הציונית הגורסת כי אין סיכוי להשתלבות יהודית בחברה הגרמנית, וכי רק על בסיס לאומי נפרד יכולים היהודים להגיע לאיזה מודוס ויוונדי גאה בתוך סביבת התרבות הגרמנית. רוב יהודי גרמניה תמכו בעמדה של האגודה המרכזית, שהחזיקו בסיסמה של "נאמנות ללא גבול לגרמניה" ועם זאת קראו להגברת הסולידריות היהודית הפנימית.

במישור הפוליטי ניתנה תמיכת היהודים למפלגות שלא הניפו את דגל האנטישמיות ואף גילו נכונות להיאבק בגל הגואה. בולטת שבהן היתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שבדרג המנהיגות שלה בלטה דמותו של רודולף הילפרדינג (1941-1877), שנחשב לתיאורטיקן המרקסיסטי הסמכותי שלה. בשנים 1923 ו-1928/29 אף שימש כשר אוצר זמני. רוב היהודים בחרו במפלגה הדמוקרטית הגרמנית (DDP), שירשה את מפלגת העם המתקדמת ובין מייסדיה היו אישים יהודים בולטים כמו ולטר רתנאו, אלברט איינשטיין, רודולף מוסה (Mosse), תיאודור וולף, המו"ל והעורך הראשי של  Berliner Tageblatt, המשפטן הוגו פרויס (Preuss), שהשתתף בעיצוב חוקת ויימאר, ברנרד וייס, סגן מפקד משטרת ברלין. מפלגה זו איבדה את מצביעיה היהודים, כאשר בעקבות ירידתה המתמדת בבחירות, התאחדה ב-1930 עם "מסדר הצעירים הגרמנים" המזוהה כאנטישמי. נוכח התפוררות מפלגות המרכז הבורגניות, משכה אליה מפלגת המרכז הקתולית את קולותיהם של בוחרים יהודיים רבים, בעיקר מקרב האורתודוכסים ויושבי ערי השדה.

התעמולה האנטי-יהודית הפכה לגורם קבע בחיים הציבוריים של גרמניה בסוף שנות ה-20'. ביוני 1930 התפרסם בעיתון Deutsche Republik "מכתב גלוי ליהודים הגרמנים", פרי עטו של יהודי מאלזס, גסטון היימן, שנוכח עליית כוחם של הנאציונל-סוציאליסטים הזהיר את יהודי גרמניה כי בבוא הזמן יידחפו הנאציונל-סוציאליסטים לנקוט כנגד היהודים "צעדים שעליהם הם עצמם עדיין אינם חושבים היום ברצינות". הוא תקף את רוח ההשלמה האופפת את יהדות גרמניה, בעוד שעליהם ליטול דוגמא מן המאבק שניהלו יהודי צרפת בתקופת דרייפוס. פרסום זה היכה גלים בעיתונות היהודית. התגובות כצפוי התפלגו על פי הזרמים וההשקפות שרווחו בציבור היהודי. ה-Jüdische Rundschau הסכים עם מחבר המכתב הגלוי על החולשה שמגלה היהדות הגרמנית מול מערכת ההסתה המתנהלת נגדה; אך העיתון שלל את ההשוואה עם צרפת בימי דרייפוס. שם התייצבו אישים כמו קלמנסו, קולונל פיקאר ואמיל זולא, שהתייצבו באומץ ובנחישות מול הנחשול האנטישמי; ואילו בגרמניה אין אישים כאלה וכל המפלגות הגרמניות חוטאות באזלת-יד ואינן עושות מאום לבלימת הגל העכור.

לאמתו של דבר כל מערכת התעמולה היהודית הנגדית, שנוהלה בעיקר אל ידי האגודה המרכזית, לא נשאה פרי ולא זכתה לאוזן קשבת בקרב הציבור הלא-יהודי, שאליו היתה מכוונת. בקיץ 1929 הקימה האגודה המרכזית את "משרד וילהלם שטראסה", שהתרכז במאבק במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. הניסיונות לפתח פעילות לוביסטית במגמה לגייס תמיכת פוליטיקאים ומדינאים גרמנים נכשלו אף הם. ממשלות גרמניה בתחילת שנות ה-30' היו נגועות בעצמן בחיידק האנטישמי ומכל מקום לא היו מסוגלות לנקוט קו חד-משמעי המתנגד לאנטישמיות.

העמדה הציונית בתקופה זו סבלה אף היא מאי-בהירות ואי-החלטיות במאבק נגד האנטישמיות. העיקרון שהנחה את הפעילות הציונית בגרמניה היה של אי-התערבות בתהליכים הפוליטיים המתרחשים כאן, שכן מרכז הכובד של המאמץ הציוני אינו מצוי כאן, כי אם מכוון לבניין הבית הלאומי בארץ-ישראל וחיזוק המפעל שם. קורט בלומנפלד, מנהיג הציונות הגרמנית, היה הדובר העיקרי של ההשקפה הזאת. הוא נטה אפילו לחפש איזה בסיס של הבנה עם החוגים הלאומניים הגרמניים ואף הנאצים. מכל מקום קשיים אידיאולוגיים אלה מנעו מן ההסתדרות הציונית בגרמניה עד תחילת שנות ה-30' להטיל עצמה למאבק במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ובגילויי האנטישמיות המחריפים בגרמניה.

באוסטריה היתה חולשתם הפוליטית של היהודים בולטת יותר מאשר בגרמניה. בבחירות 1923 נוצרה רשימה יהודית משותפת לציונים ולמפלגת "איחוד יהודי אוסטריה", שייצגה את הציבור היהודי הבורגני הליברלי בהשקפת עולמו. הרשימה היהודית לא זכתה להצלחה והשחיקה בעמדותיה של המפלגה הליברלית האוסטרית מול הגל האנטישמי, שכנעה אט-אט את הציבור היהודי הבורגני להעביר תמיכתו למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהיתה המפלגה האוסטרית היחידה שלא נסוגה מעמדותיה האנטי-אנטישמיות. לקראת סוף שנות ה-20' כ-75% מן הבוחרים היהודים הצביעו בעד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בכלל זה יהודים אורתודוכסים.

הפוליטיקה האוסטרית התנהלה בצל איום מתמיד של התערבות ארגוני כוח צבאיים למחצה, משמאל ה-Shutzbund  הסוציאליסטי שהתייצב כנגד ה-Heimwehr הימני, שהיווה איום ברור על קיומה של הרפובליקה. המפקד העליון של ה-Schutzbund  היה היהודי יוליוס דויטש    (1968-1884), ששימש כשר ההגנה של אוסטריה בשנים 1920-1918. במהומות שהתחוללו בגרמניה ובאוסטריה לאחר המלחמה, יצאה יזמה מקרב הצעירים היהודים – סטודנטים, קצינים וחיילים משוחררים – להקמת ארגון להגנה יהודית. בוינה הקים וולפגנג פון וייזל (von Weisel), קצין תותחנים יהודי, ארגון להגנה עצמית, שהצטרף לארגון ההגנה הכללי של תושבי העיר. בגרמניה יזמו אנשי "ברית חיילי החזית" ארגון להגנה עצמית. פעילותו היתה חשאית ולא קיבלה פרסום. ב-1927 עם גאותו המחודשת של הגל האנטישמי, התרבות התקריות האלימות נגד היהודים והתגברות פעילותם של אנשי ס"א הנאצים ברחובות הערים הגדולות, הוקם "שרות ההגנה היהודי" (JAD – Jüdischer Abwehrdienst), באספה חשאית שכונסה על ידי הקהילה היהודית בברלין. לארגון זה היו בברלין לבדה כ-300 חברים פעילים והוא קיים כנראה קשר עם ממשלת ברלין באמצעות סגן המפקד היהודי שלה, ברנהרד וייס. פעילות הארגון נתמכה כספית על ידי האגודה המרכזית ונשמרה בסוד. צעירים יהודים רבים השתתפו בפעילות "איגוד ותיקי המלחמה הרפובליקנים", שהוקם ב-1924 ביזמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הדמוקרטית ומפלגת "המרכז". הארגון הכריז במצע הייסוד שלו על סולידריות עם החיילים היהודיים ותקף את "האנטישמיות המטומטמת המרעילה אף את נשמות הילדים, הופכת את גרמניה ללעג בעיני העולם והמהווה סכנה הן למדיניות החוץ והן למדיניות הפנים". בתחילת שנות השלושים סיפק הארגון לעתים קרובות אבטחה לאירועים יהודיים שונים. ועם זאת גילתה מנהיגות האגודה המרכזית הססנות רבה בקיום שיתוף הפעולה עם ארגוני המגן הסוציאליסטים, מחשש להוקעת היהודים כמשתפי פעולה עם הקומוניסטים.

תקופת ויימאר, בין מלחמת העולם הראשונה לעליית הנאצים לשלטון, ידעה פריחה תרבותית יהודית יוצאת דופן. ב-23 בפברואר 1923 התכנסו בביתו של הגניקולוג פרופסור ליאופולד לנדאו, בברלין, שלושים מלומדים, אנשי רוח, אמנים, אנשי ציבור ועסקים, שייצגו יפה את האליטה התרבותית של יהדות גרמניה. היו ביניהם אלברט איינשטיין, הרב ליאו בק, הפילוסוף ארנסט קסירר (Cassirer), חוקר היהדות יצחק משה אלבוגן (Elbogen), ההיסטוריון אויגן טויבלר,  מנהל בנק דארמשטט יעקב גולדשמידט, מנהיג הציבור פאול נתן, הצייר הרמן שטרוק, פרופ' אוטו וארבורג, שכיהן כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית משנת 1911 ובמשך שנות המלחמה, מנהל הדויטשה בנק אוסקר וסרמן. לכנס הוזמנו גם כמה מלומדים ואנשי עסקים ממזרח אירופה. מטרת הכנס היתה לדון בהצעה להקים אקדמיה לחקר מדעי וללימודי היהדות. הצעה זו יצאה בשעתו מהוגה הדעות הצעיר פרנץ רוזנצוויג, שבתקופת שירותו הצבאי, ב-1916, במכתב גלוי שהפנה לפילוסוף היהודי הנודע הרמן כהן, וזה הגיב בהתלהבות. מכתבו של רוזנצווייג התפרסם כמאמר "עת לעשות: הרהורים על בעיות החינוך היהודי בשעה זו", והיכה הדים רבים בציבור היהודי. רוזנצווייג, שהיה שרוי בתהליך של שיבה ליהדות, טען במאמרו כי בתהליך התערותם המופלאה של יהודי גרמניה בתרבות הגרמנית, הוזנחה והתנוונה אצלם ידיעת התרבות היהודית והעיסוק בה. כהן עצמו טען שנים קודם לכן כי "היהדות היא דתנו החיה ואינה תחום מחקר קלסי בלבד. הוא נפטר ב-1918 וחבריו של כהן גמרו אומר להגשים את הפרוייקט האמביציוזי, שנועד להעניק תנופה מחודשת למדעי היהדות, שנוסדו מאה שנים קודם לכן, והשפיעו עמוקות על לימודי היהדות ברחבי העולם בעת החדשה. אך בעוד שהתפיסה שהונחה ביסוד מדעי היהדות במאה ה-19 היתה אפולוגטית ו"ארכיאולוגית" במידה רבה, בחינת תפילת אשכבה ליהדות שהיתה, התפיסה החדשה היתה אסרטיבית וביקשה להציג את היהדות כמציאות חיה ומתפתחת, רבת גוונים ורבדים, שכוח היצירה בה לא תש והוא כמעיין המתגבר, גם בתנאי העולם המודרני. טויבלר הציג כך את הפרוגרמה:

"התחום הוא בלתי מוגבל. מה שנכנס לספרות היהודית נוגע לכל תחומי חיי הרוח: החל מפילוסופיה, משפטים, ובלשנות מחד, עד לניסויים במדעי הטבע ותצפיות אסטרונומיות מאידך; מתהילים והנובלה, דרך מזמורי יין וקינות, עד לסיפורי עם נאיביים. כל תחומי החיים של האדם ירימו את תרומתם. מה שההוגה חשב והמשורר הביע הם רק צד אחד של הדברים, שאליו חייבים להוסיף את מה שהקולקטיביות בשלמותה ועל חלקיה עשתה או סבלה: התופעות והבעיות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות, האינדיקציות לשינויים תרבותיים, לכיתתיות ולהתבוללות, התנועה הלאומית, וכן הלאה".

האקדמיה נוסדה רשמית במאי 1919. לנדאו הוצב בראש הוועד המנהל ואיינשטיין היה אחד משני סגניו. ביולי 1919 נחנך מכון המחקר וטויבלר התמנה למנהלו הראשון. בתוך זמן קצר פיתחה האקדמיה פעילות נמרצת וענפה ומשכה אליה את מיטב החוקרים הצעירים במדעי היהדות – מלומדים כהיסטוריון יצחק בער, חוקר התלמוד חנוך אלבק, המזרחן דוד בנט, וחוקר המיסטיקה היהודית גרשום שלום. האקדמיה ייסדה ב-1926 בית הוצאה משלה ומאסף שנתי – Korrespondenzblatt – בו התפרסמו מחקרים קצרים רבים. האקדמיה פעלה עד עליית הנאצים לשלטון. היא סיפקה דגם למוסדות מדעיים דומים במקומות אחרים בעולם, ביניהם המכון ללימודי היהדות שהוקם בירושלים ב-1924 כגרעין מרכזי לאוניברסיטה העברית שהוקמה ב-1925. במשך השנים עברו המלומדים היהודים המובהקים של האקדמיה בברלין – שלום, בער, אלבק, בנט, יוליוס גוטמן, שירש את טויבלר בניהול מכון המחקר בברלין – ללמד במכון ללימודי היהדות בירושלים.

ב-1925, בכינוס של חוקרים דוברי יידיש, שהתקיים בברלין, הוקם מכון ייוו"א (YIVO) לקידום המחקר המדעי של היידיש ותרבותה. המכון מוקם בוילנה וקיים סניפים בברלין, בוורשה ובניו-יורק.

ניתן היה להבחין בהתעוררות במערכת החינוך היהודית, שזכתה בריכוזים העירוניים הגדולים של הקהילה היהודית לתגבורת מוסדות חינוך ותלמידים; אך בכללו של דבר רק כ20% מן הילדים היהודיים למדו בבתי-ספר יהודיים. אפיק אחר שאליו נותבה ההתעוררות היהודית, בעיקר מקרב הנוער היהודי הבורגני, היו תנועות הנוער היהודיות, שקמו על פי הדגם של תנועת הנוער הגרמנית "ואנדרפוגל" (Wandervogel), שטיפחה את מוטיב מרד הנעורים והחזרה אל הטבע. ב-1932 נאמד מספר הנערים החברים בתנועות הנוער היהודיות בכ-30,000. ביניהן בלטה תנועת הנוער הציונית, "בלאו-וייס" ("כחול-לבן"), שנוסדה ב-1907 והרחיבה את שורותיה במידה ניכרת, ככל שגברה הרוח האנטישמית בתנועת הנוער הגרמנית הכללית. כל תנועות הנוער היהודיות, שהשתייכו לזרמים שונים – ליברלים, ציוניים, ניאו-אורתודוכסים, חילונים – נטו לפרש את מוטיב מרד הדורות כהתקוממות על מגמת ההתבוללות שרווחה בקרב דור ההורים כחזרה אל היהדות וטיפוח הגאווה היהודית.

פרנץ רוזנצווייג, שהתאכזב מפעילות האקדמיה שהתמקדה במחקר, בעוד הוא ביקש לראות פעילות בתוך הקהילה, הקים בפרנקפורט מרכז לחינוך מבוגרים – "בית המדרש היהודי החופשי" (Freies Jüdisches Lehrhaus), שבו מתכנסים ולומדים בחברותא מתוך כתבי הקודש. מוסד זה הפך במהירות לסיפור הצלחה ושימש דגם למוסדות אחרים ברחבי העולם היהודי. בשנות הפעילות הראשונות משך אליו בית-המדרש מאות רבות של תלמידים; אך בתוך שנים אחדות שקעה ההתעניינות בו. גם הוא לא הצליח לחולל את הנס. הציבור היהודי הבורגני היה מוכן לגלות עניין ביהדות ומורשתה, אך לא היה מוכן להתמסר ללימוד רציני שלה ובודאי לא היה מוכן להפוך אותה למשימת חיים.

בברלין פעל מאז 1919 "בית-הספר היהודי הגבוה החופשי להשכלה עממית" (Freie Jüdische Volkshochschule), שנתמך על ידי רוב הארגונים היהודיים, בכלל זה הציונים, וזכה להצלחה רבה. הוא לא היה תובעני ויומרני כמו בית המדרש של רוזנצווייג וענה על צורך בסיסי ואמיתי של שאיפה להשכלה. עד תחילת שנות ה-30' נרשמו ולמדו בו למעלה מ-20,000 איש. מכוני השכלה עממית למבוגרים ובתי-מדרש על פי הדגם של רוזנצווייג קמו בערים אחרות ברחבי גרמניה. ב-1929 הוקם בברלין "בית הספר לנוער יהודי", שמשך אליו מאות תלמידים. הוא התמזג לאחר זמן עם "בית-הספר היהודי הגבוה החופשי להשכלה עממית" ונקרא "בית-המדרש היהודי של ברלין".

שיתוף-פעולה שנרקם בין פרנץ רוזנצווייג למרטין בובר סביב בית-המדרש בפרנקפורט, הניב עד מהרה את מפעל תרגומו המחודש התנ"ך לגרמנית. שני התיאולוגים היהודים הצעירים, אף שנחלקו בדעותיהם על משמעות הדת היהודית ותפקיד ההלכה בתוכה, היו שותפים לתפיסה כי לא הדת היהודית כשלעצמה כי אם תפיסת האל וחוויית האל הגלומה בה היא-היא עיקרה של היהדות ובה יש לחזור ולשתף את היהודי המודרני, לצורך תחיית היהדות. ב-1925 החל מפעלם המשותף בתרגום התנ"ך לגרמנית. נאמנים לתפיסתם הם לא שאפו ליצור תרגום מדויק ולהקפיד על כללי השפה הגרמנית, כי אם ליצור אפקט חי ודרמטי של המסר התנכ"י, שאותו ניתן להשיג בעיקר באמצעות קריאה בקול של הטקסט. עד מותו של רוזנצווייג ב-1929, הספיקו להשלים תרגום עשרה ספרים, ובובר סיים את מלאכת התרגום רק ב-1961.

המפעל השאפתני ביותר בתקופה זו היה זה של "האנציקלופדיה יודאיקה", שיוזמיו ועורכיו היו המנהיג הציוני נחום גולדמן (1982-1895) והפילוסוף הציוני יעקב קלצקין (1948-1882). מפעל זה העסיק מאות חוקרים והמימון הגיע מחבורת נדבנים מכל קצות הקשת הפוליטית והרעיונית בציבור היהודי. הכל הכירו בחשיבות מפעל זה שנועד לתת ביטוי מחודש ליצירה ולעשייה היהודית בדורותיה. גם מאחורי מפעל זה פיעמה השאיפה להוכיח את כוח החיות והיצירה של העם היהודי. עד 1934, שנה בה הופסק המפעל בשל הגבלות המשטר הנאצי, יצאו עשרה מתוך חמישה-עשר כרכים מתוכננים. שני כרכים ראשונים של האנציקלופדיה, "אשכול: אנציקלופדיה ישראלית" יצאו לאור בעברית בברלין בשנים 1929 ו-1932.

במקביל, בין השנים 1927 ל-1930, יצא לאור "הלקסיקון היהודי" (Jüdische Lexicon), בעריכת גיאורג הרליץ וברונו קירשנר. הלקסיקון הכיל חמישה כרכים והכיל כ-10,000 ערכים.

עדות נוספת לפריחה התרבותית של יהדות גרמניה בתקופת ויימאר היתה תפוצת העיתונות היהודית, שהקיפה ב-1930 למעלה מעשרים שבועונים וכשמונים ירחונים. בתי-הכנסת סיפקו כר ליצירה מוסיקלית יהודית חדשנית שנשענה על התפילות ועל תכני החגים, מתוך שאיפה לפרש את הטקסטים מחדש ולהעניק להם משמעות המבטאת את מאווייו ולבטיו של היהודי המודרני. אחד היוצרים המקוריים בתחום זה היה פאול פרנקנבורגר (לימים פאול בן-חיים).

התעוררות הרוח היהודית בגרמניה של ויימאר מעולם לא היה פירושה שיבה אל היהדות כדי להתכנס בה תוך הינתקות מן התרבות הגרמנית. היפוכו של דבר: התופעה הברורה והחזקה שאפיינה את התעוררות הרוח היהודית היתה השאיפה להגיע לידי חיבור אם לא איחוד עם הרוח הגרמנית. התרבות הגרמנית במיטבה (תרבות שאותה העדיפו לזהות עם קאנט, גתה ולסינג) היתה חשובה ויקרה ליהודי הגרמני אף יותר מן היהדות; הוא לא היה מוכן לוותר עליה והשקיע מאמץ אינטלקטואלי כביר כדי לחבר או למצער לגשר בין שתי התרבויות המנוגדות. אף פקוחי העין שבין הוגי הדעות היהודיים, כמו פרנץ רוזנצווייג, שהכיר בכך שהמתח בין שתי התרבויות אינו עשוי להתפוגג או להתגשר, נטו לדבר על אפשרות של קיום דיאלקטי בין התרבויות, בחינת אחת משלימה את רעותה. לצורך זה, האמינו, יש לקיים דו-שיח מתמשך בין היהודי והגרמני. אך הניסיון לקיים דו-שיח כזה נידון לכישלון מראש, כיוון שגם האינטלקטואלים הגרמנים הידידותיים ביותר, שגילו עניין ביהדות, לא סברו שיש צורך לעניין את היהודים בתרבות הגרמנית הנוצרית הדומיננטית; היהודים ממילא היו שרויים בתוכה מעל ראש. לכאורה התפיסה הציונית בגרמניה היתה חפה מקונפליקט פנימי זה והיה בה כדי להציע פתרון פשוט של הינתקות מוחלטת מגרמניה ומן התרבות הגרמנית והתכנסות במפעל התחייה הלאומית היהודית בארץ-ישראל. אך גם הציונות הגרמנית לא הצליחה להשתחרר מכוח המשיכה של התרבות הגרמנית ופיתחה אף היא תפיסה מורכבת שהיתה מכוונת לא להוציא את הציוני הגרמני ולהוליכו לארץ-ישראל, כי אם לאפשר לו להישאר בגרמניה על בסיס הגדרה לאומית יהודית. קורט בלומנפלד, מנהיג ציוני גרמניה בתקופת ויימאר, ניסח זאת כך:

"מה שייחד את הציונות הגרמנית היה שהיא שימשה כרציונליזציה של המשךהקיום היהודי בגרמניה, על בסיס אידיאולוגיה של הפרדה לאומית. – – – התוצאה הפרדוקסלית היתה, שתוך כדי אישור עצמם כשייכים לעם יהודי בפני עצמו, בעל זכות קיום כמו העם הגרמני, יצרו הציונים לעצמם בסיס מוצק להישארות בגרמניה – אם לא במונחים מדיניים כי אז במונחים פסיכולוגיים".

אחת התוצאות הבלתי-נמנעות של החיבוק היהודי עם התרבות הגרמנית היתה ההדגשה על התרומה היהודית העכשווית לתרבות זו. טענה זו שימשה בעת ובעונה אחת את האפולוגטים  היהודים שביקשו להוכיח את זכותם של היהודים לדבר כשותפים בתרבות הגרמנית ואת האנטישמים, שזעקו על השתלטות יהודית ועל השחתת התרבות הגרמנית בידי היהודים.

הנוכחות היהודית בעולם התרבות הגרמנית אכן היתה מרשימה ובולטת. יוצרים יהודים ניצבו בשורה הראשונה בכל תחומי התרבות – בספרות, בעיתונות, באמנות, במוסיקה, בתיאטרון, בקולנוע (ראינוע), בפילוסופיה, במדעים. משקיפים חיצוניים, לאו דווקא עויינים, ייחסו ליהודים את רוח החדשנות והביקורת שבהם הצטיינה היצירה התרבותית הגרמנית בת הזמן.

בווינה ובפראג היתה הנוכחות היהודית בתרבות בולטת אף יותר. הסופר היהודי סטפן צווייג (1942-1881) התפאר כי אף שהיהודים מהווים רק 10% מתושבי וינה, הרי כל מה שנחשב בתרבות של אוסטריה ומעורר הערצה באירופה ובאמריקה, נוצר על ידי היהודים. הדור הצעיר של הסופרים בווינה התקבצו סביב הסופר והמחזאי היהודי ארתור שניצלר (1931-1832) וסביב המשורר והמחזאי הוגו פון הופמנסטאל (von Hofmannstahl, 1874-1929 ). בפראג מילאו תפקיד דומה קפקא ומכס ברוד, שסביבם התגבשה קבוצת סופרים צעירים, כולם יהודים. "החוג הווינאי" של הפילוסופים הפוזיטיביסטים-לוגיים, שחוללו מהפכה של ממש בעיון הפילוסופי והטביעו חותם ברור על התפתחות המחשבה הפילוסופית במאה ה-20 , רוב חבריו היו ממוצא יהודי.

חיי התרבות בכרכים הגדולים היו תלויים במידה רבה בצרכני התרבות ובפטרוני התרבות. גם כאן היתה הנוכחות היהודית בולטת ביותר. הבורגנים היהודים היוו חלק ניכר מן הקהל שמילא את אולמות הקונצרטים, את התיאטראות והגלריות לאמנות.

אפילו הגל האקספרסיוניסטי, שבסימנו עמדו חיי האמנות והספרות, וביחוד המחזאות, התיאטרון והקולנוע, יוחס במידה רבה להשפעה יהודית. סופרים ומחזאים יהודים, כמו פרנץ ורפל (Werfel, 1890-1945), ארנסט טולר (Toller, 1893-1939), אלפרד דבלין (Doblin, 1878-1957), ארנולד צווייג, המשוררת אלזה-לסקר-שילר (1945-1869), היו נציגיו המובהקים של האקספרסיוניזם בספרות וזכו לפופולריות רבה. מקס ריינהרדט (Reinhardt, 1873-1943) קנה לו מוניטין כבמאי הגרמני הגדול של זמנו.

בתחום הציור בלטו שמותיהם של מקס ליברמן (1935-1847), שכיהן כנשיא בפועל של האקדמיה הפרוסית לאמנות, לסר אורי (Uri, 1861-1931), שניהם השתייכו לאסכולה האימפרסיוניסטית ששלטה בכיפה לפני המלחמה. הצייר אפרים משה ליליין (1925-1874) והתחריטאי הרמן שטרוק

(1944-1876) נחשבו מייצגים מובהקים של אסכולת אמנות יהודית בגרמניה.

בתחום המוסיקה בלטו יהודים בשורה הראשונה של המלחינים והמבצעים. ארנולד שנברג   (1951-1874) פרץ את גבולות המוסיקה הקלסית ביצירותיו הא-טונליות. מלחינים יהודים צעירים, שהושפעו על ידי שנברג, זכו לפרסום בזכות המוסיקה שכתבו למחזותיו של ברתולד ברכט. שיתוף הפעולה בין קורט וייל לבין ברכט הניב את היצירה האלמותית "אופרה בגרוש". המנצח אוטו קלמפרר (Klemperer, 1885-1973) שימש כמנהלה המוסיקלי הכללי של האופרה הממלכתית בברלין בשנים 1933-1927. יאשה הורנשטיין (1973-1899) שימש כמנצח התזמורת הפילהרמונית של ברלין בשנים 1928-1925. בין המבצעים הגדולים בלטו שמותיהם של פריץ קרייזלר, הפסנתרן ארתור שנאבל, הכנר ברוניסלב הוברמן (1947-1882), אשר ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון עלה לארץ והקים ב-1935 את התזמורת הסימפונית הארצישראלית.

מתוך תשעה פרסי נובל שקיבלו מדענים גרמנים בתקופת ויימאר – חמישה היו יהודים: אלברט איינשטיין על תורת היחסות (1921), הפיסיקאים ג'ימס פרנק וגוסטב הרץ, על גילוי החוקיות בפעולת האלקטרונים (1925), הביוכימאי אוטו מאירהוף (Meyerhof), על גילוי תהליך חילוף החומרים והפיכתם לאנרגיה בפעולת השרירים (1922), הרופא אוטו היינריך ורבורג, על גילוי האנזימים המשתתפים בנשימה ודרך פעולתם (1931). באוניברסיטת גטינגן התרכזו מיטב המתמטיקאים בגרמניה ובאירופה, שהבולטים שבהם היו יהודים, ביניהם המתמטיקאית אמי נטר (Noether , 1935-1882), שהיתה האשה הראשונה שמונתה אי פעם להוראה במוסד להשכלה גבוהה בגרמניה ונחשבה למתמטיקאית הגדולה ביותר עד זמנה.

בתחום הפילוסופיה בלטו דמויותיהם של ארנסט קאסירר (Cassirer, 1874-1945), שפיתח את התיאוריה של הצורות הסמליות, שבאמצעותה ביקש להציג את מכלול יצירתו התרבותית של האדם כתוצאה של יכולת האדם ליצור סמלים, ואדמונד הוסרל (Husserl, 1859-1938 ), מייסד השיטה הפנומנולוגית בפילוסופיה, שהשפיעה עמוקות על התפתחות האקזיסטנציאליזם והמחשבה האירופית במאה ה-20, אף אם זו התרחקה מן המקור ההוסרליאני.

תרומתם של יהודים בחקר התרבות והאמנות היתה ניכרת וחשובה. אבי ורבורג (Aby Warburg, 1866-1929 ) נחשב חלוץ האיקונוגרפיה, חקר משמעות הסמלים באמנות ובתרבות. הוא הקים את ספריית ורבורג בהמבורג, שהתמקדה בחקר השפעת התרבות העתיקה על תרבות העת החדשה. יהודים שימשו כמנהלי המוזיאונים החשובים בגרמניה, הבולט שבהם היה חוקר תולדות האמנות מקס פרידלנדר (1958-1867), שהיה בין מייסדי ה-Deutsches Museum  בברלין והתמנה למנהל הגלריה לאמנות של ברלין ב-1924.

הפסיכואנליזה מיסודו של פרויד קנתה לה אחיזה והשפעה בברלין ובווינה והשלכותיה ניכרו בספרות, באמנות ואף בכתיבת ההיסטוריה. תלמידים מובהקים של פרויד סללו דרכים משלהם – זיגפריד ברנפלד, אנה פרויד, הלנה דויטש, אריך פרום, וילהלם רייך. "פסיכולוגיית הגשטאלט" פותחה על ידי מקס ורטהיימר (1943-1880).

קרל מנהיים (Mannheim, 1893-1947) פיתח את ה"סוציולוגיה של הידע" במכון למחקר חברתי באוניברסיטת פרנקפורט. שם פעלה קבוצת חוקרים צעירים שעסקה בפיתוח "תיאוריה ביקורתית" של התרבות והחברה, בהשראת הפילוסופיה המרקסיסטית. בולטים שבהם היו תיאודור אדורנו (Adorno, 1903-1969 ) ומקס הורהיימר (Horkheimer, 1895-1973), מייסדי "אסכולת פרנקפורט", שעיקר ביקורתה הופנה להשפעה המזיקה של הקפיטליזם על  התרבות הבורגנית המודרנית.

קרוב לחברי אסכולת פרנקפורט היה חוקר תולדות הספרות, ולטר בנימין (1940-1892), שהיה בדרכו המיוחדת מבקר מעמיק של תרבות ההמונים הבורגנית. בנימין חש קרבה מיוחדת אל הסופר פרנץ קפקא (1924-1883), שעל יצירתו אמר בנימין כי הגיע ל"דרגה הגבוהה ביותר של "התפילה הטבעית של הנשמה". קפקא, בסיפוריו, ביטא בצורה המטרידה ביותר את אי-השקט אי-הוודאות וחוסר הביטחון העמוקים הגלומים בתרבות המודרנית, העירונית, הביורוקרטית, האנונימית, המנוכרת. נראה היה שאלה היו המוטיבים שהניעו את מיטב יוצרי הביקורת החברתית והתרבותית בגרמניה של ווימאר, שרובם היו יהודים. קבוצה גדולה של מבקרים יהודיים התקבצה סביב כתב העת ,Weltbuehne שתקף ללא רחם כל גילוי של שחיתות וצביעות בחברה ובמשטר של ויימאר. בין הכותבים בכתב-עת זה התבלט הסטיריקון קורט טוכולסקי (Tucholsky, 1890-1935). פעילותם של אנשי ביקורת יהודים אלה הוצגה כחתרנית והרסנית, המקעקעת אף את עמודי הדמוקרטיה הגרמנית, ולמרבה האירוניה ההתקפות העזות ביותר כנגד בעלי הביקורת היהודיים שהוצגו כמהרסי הסדר הקיים, באה מצד הגורמים האנטישמים והלאומניים, שתיעבו את הרפובליקה הויימארית בכל לב.

על פי הערכת בני הזמן בגרמניה הגיעה התערותם של היהודים בתרבות סביבתם לשיא שניתן להשוותו רק למה שהתרחש במפגש בין היהדות לתרבות ההלניסטית וב"תור הזהב" בספרד.