Permalink  1931-1922, אירופה, צרפת  סגור לתגובות על
ינו 052015
 

בדומה למה שהתרחש באנגליה, גם בצרפת תפסה הציונות שלאחר הצהרת בלפור מקום מרכזי בתודעת הציבור היהודי בצרפת. "אליאנס" התמיד בהתנגדותו להשפעה הציונית. בראש הארגון עמד, מראשית שנות העשרים, סילוון לוי, שהופיע עם הנציגות הציונית בפני מועצת העשרה בוועידת השלום בפריס ודבריו הדו-משמעיים אודות השאיפות הציוניות בארץ-ישראל עוררו את זעמם של הציונים ווייצמן כינה אותו בוגד. באותה זמן כתב לוי למשרד החוץ הצרפתי והביע דעתו על הציונות בצרפת: "זו המכונה בשם ציונות צרפת אינה אלא קבוצה של יהודים זרים המתגוררים בצרפת, מוקפת בדילטנטים יהודים ולא-יהודים שאין טעם להתייחס אליהם ברצינות. – – – היהדות הצרפתית, המודעת לגמרי לחובותיה כלפי המולדת, תחוש פגיעה ברגשותיה העמוקים ביותר אם יערבו אותה עם מיעוט חסר חשיבות זה, שהוא זר לה במידה רבה". גם הקונסיסטוריה המרכזית נקטה קו ביקורתי כלפי הציונות, אם גם לא נתנה פרסום רשמי  לעמדתה. רוב הציבור היהודי בצרפת חש אהדה כלפי המפעל הציוני בארץ והתפתחות הישוב היהודי החדש שם; אך הציונות נשארה שנויה במחלוקת. ב-1923 איגוד הרבנים של צרפת פרסם גילוי-דעת בו הוא מכיר בערך המוסרי של הציונות עבור מיליונים של יהודים, ועם זאת הצהיר כי "הציונות אינה עולה בקנה אחד עם עקרונותיה של יהדות צרפת ועם תפיסת חובותיה כלפי יהדות העולם".

המנהיגות היהודית בצרפת כאילו ניסתה להפריד בין התמיכה בישוב ובמפעל הארצישראלי לבין היחס לציונות. תפיסה זו קיבלה ביטוי במאמץ ליצור אפיקי תמיכה בארץ-ישראל, שלא באמצעות המוסדות הציוניים ובכלל זה הסוכנות היהודית. איגוד הרבנים של צרפת ייסד ב-1925 קרן לתמיכה בישוב היהודי בארץ-ישראל – Oeuvre Palestinienne  – תוך הכרזה כי הם אינם יכולים לעודד את יהודי צרפת לתרום לקרן-היסוד או לקרן הקיימת לישראל. בעוד כמה אישים יהודיים לא-ציוניים בולטים, כמו ליאון בלום, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית, הצטרפו לסוכנות היהודית והגישו סיוע רב-ערך למהלכיו המדיניים של וייצמן, שום נציג של הארגונים היהודיים הגדולים לא הצטרף לסוכנות היהודית.

ההשפעה הציונית היתה חזקה יותר בקרב הנוער. ב-1923 הופיעו בצרפת שתי תנועות נוער חשובות: האחת, Union Universelle de la Jeunesse Juive, נוסדה בסלוניקי ועברה לפריס עם הגירת מייסדיה. השנייה, Eclaireurs Israelites de France (EIF), תנועת הצופים היהודית בצרפת. במצעה של התנועה הראשונה הוגדרה הזהות היהודית במונחים אתניים ולאו דווקא דתיים. היא שמרה על זיקה הדוקה אל הציונות. הממסד היהודי המסורתי התייחס בעויינות אל התנועה ומסריה. מאות צעירים יהודים הצטרפו אליה ובשנת 1929 מנתה כ-1,000 חברים בפריס לבדה. גם תנועת הצופים גילתה קרבה גוברת אל הציונות ואל ההגדרה היהודית העצמית ברוח לאומית, למורת רוחם של פטרוניה, שהשתייכו לממסד היהודי האליטיסטי. בתנועת הצופים נוצר חיבור בין העדות והמרכיבים השונים של החברה היהודית בצרפת – ילידים, בני מהגרים ממזרח-אירופה ומארצות המזרח, וספרדים. תנועת הצופים היהודים נתקלה בסירוב כאשר ביקשה להשתלב בתנועת הצופים הכללית, כסקציה יהודית מוכרת, בדומה לסקציה של הצופים הקתולים. עצם הניסיון להתגדרות יהודית בתוך הכלל הצרפתי לא התקבלה על הדעת הצרפתית, שסיגלה לעצמה את התפיסה שהיתה מקובלת גם על יהדות האמנציפציה, לאמור שהיהודי הוא אזרח צרפתי המחזיק גם בדת היהודית. הגדרה שבסיסה הוא אתני או תרבותי (לא צרפתי) בוודאי נראתה מנוגדת לרפובליקניזם הצרפתי.