Permalink  1931-1922, אירופה, רומניה  סגור לתגובות על
ינו 052015
 

על פי הסכם השלום, עליו חתמה ממשלת רומניה בפאריס, ביולי 1919, הובטחו זכויות המיעוטים הלאומיים ברומניה, כולל שטחי טרנסילבניה, בסרביה ובוקובינה, שסופחו למדינה. הרומנים השעו את חתימתם על ההסכם, בשל התנגדותם המוחלטת לסעיפים הנוגעים לזכויות המיעוטים. לדידם של הרומנים, בדומה לפולנים, די היה בהבטחת זכויות אזרח מלאות לבני המיעוטים, ועל כך התחייבה חוקת 1923.

האוכלוסיה במדינה הרומנית המאוחדת מנתה 16 מיליון תושבים, מהם 73% רומנים, 7.3% הונגרים, 4% יהודים, 4% גרמנים, 3.2% אוקראינים, 2% בולגרים, 2% גאגאוצים, 1.4% טטרים, 1.1% תורכים. בשנות העשרים קמו ברומניה, בצד המפלגות הפוליטיות השונות, מפלגות אתניות, כמו המפלגה הגרמנית (1922) והמפלגה המגיארית (1924). לשורה זו הצטרפה גם מפלגה יהודית (1931). מפלגות אלה נועדו להגן על זכויות המיעוט הלאומי שייצגו והן נקטו בטקטיקה של הסכמי עודפים עם מפלגות רומניות שונות, בתמורה לתמיכה באינטרס זה או אחר של המיעוט הלאומי.
המשטר ברומניה היה מלוכני-קונסטיטוציוני ובית המלוכה מילא תפקיד בולט במשחק הכוחות הפוליטיים במדינה מפוצלת וחסרת מסורת פוליטית רצופה.

ב-4 בדצמבר 1918 התקיימה בבוקרשט פגישה בין ראש הממשלה יונל בראטיאנו (Bratianu) וכמה מחברי המפלגה הליברלית עם שלושה נציגים יהודים – פילדרמן, מאירסון ואטינגר. השלושה היגשו תזכיר על גילויי האנטישמיות המתגברים ובדרישה לזרז את מתן האזרחות ליהודי רומניה. השיב בראטיאנו: "איני יכול לפנות למדינה בדרישה כזאת, כפי שאתה מבקש, הרי אתה יודע היטב שהמדינה אנטישמית".

לשינוי הדרמטי במעמדו החוקי של היהודי ברומניה היו השלכות ברורות על אופייה של הקהילה היהודית. היהודי הוגדר כ"רומני בן דת משה". הגדרה זו העניקה דחיפה לרעיון כי יש לארגן מחדש את הקהילה היהודית, כקהילה מאוחדת, תוך התעלמות מן הפיצול הפנימי בין יהודים אורתודוכסיים לבין יהודים משכילים, חילונים ורפורמיים. ההשכלה והרפורמה כבר נחלו ניצחון בציבור היהודי ברומניה ובוויכוח שנפתח בציבוריות היהודית לא עמדה על הפרק השאלה אם יש לכונן את הקהילה המאוחדת על בסיס דתי, כי אם השאלה אם יש לכונן אותה על בסיס לאומי (קרי: ציוני) או על בסיס תרבותי גרידא.

כבסיס להתארגנות הקהילתית ברומניה שימשה הקהילה המרכזית של היהודים האשכנזים בבוקרשט. האורתודוכסים פרשו מן הקהילה ב-1919, בזמן שהוקמה הקהילה המרכזית החדשה, שבה היה הגורם הליברלי דומיננטי. הקהילה הספרדית הוותיקה שמרה על ארגונה הקהילתי הנפרד. לעומת זאת, טקס בחירתו של הרב יעקב יצחק נמירובר, רבה הראשי של הקהילה הספרדית, כרב הראשי של "הקהילה היהודית בבוקרשט", ב-22 במאי 1921, היווה נקודת ציון בתהליך התארגנותה של יהדות רומניה. נמירובר, דמות ססגונית וליברלית ורב מתירני מאין כמותו, הביע בנאום ההכתרה שלו את התקווה כי יקום בקרוב איגוד של כל הקהילות היהודיות ברומניה והביע תקווה שהקהילה תייצג בכבוד הן את היהדות והן את התרבות המודרנית. חזון הקמת האיגוד הכללי של הקהילות היהודיות ברומניה לא התגשם, בין השאר בשל הפיצול ההיסטורי בין חבליה השונים של רומניה. בחבלים אלה נשמר הסטטוס-קוו המקומי ביחסים בין אורתודוכסים, רפורמיים (ניאולוגים) ולאומיים (ציונים), והעסקנות המקומית לא גילתה נטייה לוותר על מעמדה והעדיפה לקיים את הסטטוס-קוו הקהילתי.