מבוא

 1931-1922, אירופה, רוסיה  סגור לתגובות על מבוא
ינו 052015
 

המשטר הבולשביקי, מיומו הראשון, נלחם בתופעה האנטישמית בתקיפות רבה. המפלגה יזמה פעולות הסברה נרחבות, בכתב ובעל-פה, בקרב הצבא האדום ובמקומות העבודה, כנגד האנטישמיות. עד אמצע שנות ה-20' חלה רגיעה בשדה האנטישמי; אך בשנים 1929-1927 שבה האנטישמיות והרימה ראש. התהפוכות הכלכליות והחברתיות של שנות ה-20', הנוכחות ובמעורבות הבולטת של היהודים בכל תחומי החיים ובכל שדרות השלטון והדרג הביצועי עוררה מרבצה את החיה האנטישמית הרדומה, ששכנה תמיד במעמקי הנפש והתודעה הרוסיים. המשטר חידש את מאבקו בגילויי האנטישמיות המחודשים. ספרות ענפה יצאה מטעם השלטון בשנים 1931-1927 כחלק ממאמץ ההסברה נגד האנטישמיות. בוועידה ה-16 של המפלגה הקומוניסטית, ב-1930, הוקיע סטאלין את האנטישמיות במלים חריפות. בתגובה לפנייה של הסוכנות הטלגרפית היהודית באמריקה (יט"א), בינואר 1931, קבע סטאלין כי "האנטישמיות, כצורה קיצונית של שוביניזם גזעני, היא השריד המסוכן ביותר של הקניבליזם".

בזמן ההפיכה הבולשביקית הקיפה ההסתדרות הציונית ברחבי רוסיה כ-1,200 סניפים ובהם 300,000 חברים. בחודשים הראשונים למהפכה לא סבלה התנועה מהפרעות. ה"ייבסקציה", החטיבה היהודית במפלגה הבולשביקית, הופיעה מרגע הייווסדה ב-1918 כיורשת המוצהרת היחידה של כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, שקיומן נאסר על ידי המשטר. היא גם שיתפה פעולה בדיכוי כל התנועות והגופים היהודיים האחרים, בראש כולם ה"בונד" והתנועה הציונית; אך מסע דיכוי זה לא אנשי הייבסקציה יזמו אותו, כפי שמקובל היה לחשוב. מייסדי הייבסקציה ומנהיגיה היו רובם יוצאי המפלגות הסוציאליסטיות המסורתיות – ה"בונד", "פועלי-ציון", הסיימיסטים ומפלגת ס"ס הטריטוריאליסטית. הם ראו לעצמם יעוד ותפקיד לייצג את ענייני העם היהודי במסגרת המשטר הקומוניסטי ולסגל את היהודים למשטר זה (קומוניזציה של היהודים). בקרב בכירי המפלגה הבולשביקית היו שהתנגדו לעצם הקמתה של חטיבה יהודית הרומזת לקיומו של לאום יהודי נפרד והביעו חשש שזו תהפוך ל"בונד" במתכונת חדשה; אך מייסד הייבסקציה, שמעון דימנשטיין, הצליח לשכנע את לנין, שנודע בהתנגדותו העקרונית התקיפה לרעיון קיומו של לאום יהודי, בדבר הצורך בקיומה של הייבסקציה, שתפקידה יהיה לבצע את המדיניות הקומוניסטית בקרב הציבור היהודי, בהתבסס על ההכרה שקיים ייחוד לשוני וקיימים הבדלים פסיכולוגיים ותרבותיים בין הפועל היהודי לבין הפועל הרוסי. בקרב מייסדי הייבסקציה היו שחלקו על קו זה וסברו כי יש לשאוף לגיבוש מצע פוליטי יהודי ספציפי, במסגרת המפלגה הבולשביקית, ולא לראות בייבסקציה רק מכשיר ביצועי של המדיניות הבולשביקית.

התרחבות השלטון הבולשביקי על אזורי תחום המושב (בילורוסיה ואוקראינה) העניקה דחיפה נוספת לגיבוש ההתארגנות היהודית במסגרת המפלגה הקומוניסטית. בבילורוסיה היתה ל"בונד" נוכחות חזקה ופעילי ה"בונד" שפרשו ממנו והשתלבו במערך הבולשביקי העניקו משקל לעמדה הגורסת הקמת מפלגה יהודית קומוניסטית של רוסיה הסובייטית כולה. מבילורוסיה יצאה היזמה לכינוס ועידה קומוניסטית יהודית שהכריזה על ייסוד ארגון קומוניסטי יהודי של בילורוסיה, ליטא ורוסיה. יזמה זו עוררה התנגדות עזה בקרב עסקני המפלגה הקומוניסטית הכללית. טענתם היתה כי "יצירת ברית קומוניסטית יהודית נפרדת פירושה יצירת סוג של תנועה קומוניסטית יהודית בקרב המוני העמלים היהודים, שמבלי משים היא שוביניסטית, ולו רק מעצם העבודה שהיא נקרת ברית קומוניסטית יהודית. לעובדה זו כשלעצמה יש משמעות בדלנית".

באוקראינה, שעברה מיד ליד, בשנים 1919-1918, שררה מבוכה ומבולקה בקרב המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, מן ה"בונד" ועד "פועלי-ציון" והסיימיסטים, תוך מאמץ לסגל עצמן למצב הנזיל והמשתנה במהירות. גם בבילורוסיה, פילוג עמוק בקרב הבונד הניח את היסוד לאיחוד בין הבונד הקומוניסטי לבין "המפלגה הקומוניסטית היהודית המאוחדת", שירשה את המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות המסורתיות ועמדה על הדרישה לאוטונומיה לאומית יהודית. המשטר הקומוניסטי, כל עוד לא ביסס את שלטונו באוקראינה, עודד את מגמת האיחוד במסגרת "ברית קומוניסטית יהודית באוקראינה" (ה"קומפארבאנד").

בוועידה השנייה של הייבסקציה, שהתקייימה ביוני 1919, גברה התפיסה, שגם אם יש צורך לפי שעה בארגון קומוניסטי יהודי, אין להרשות לו מעמד אוטונומי וזה צריך להיות חלק אורגני מן המפלגה הכל-רוסית. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית אישר החלטות אלה והעניק לייבסקציה מעמד רשמי. היא הוכרה כארגון קומוניסטי יהודי זמני המשמש זרוע מבצעת של מדיניות המפלגה בקרב הציבור היהודי וכל פעולותיה כפופות להוראותיהם של מוסדות המפלגה.

בוועידה השלישית של הייבסקציה, שהתקיימה ביולי 1920, רוב חברי הוועידה תמכו בעמדה הגורסת כי יש צורך בקיום ארגון יהודי קומוניסטי קבוע, כמתחייב מן הייחוד הלאומי ההיסטורי של היהודים. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ביטל את החלטות הרוב בוועידה וסמך ידו על החלטת מיעוט הגורסת את ארעיותו ואמצעיותו של הארגון, שעיקר תפקידו לגייס חברים חדשים לשורות המפלגה מקרב הציבור היהודי.

עד 1920 עוד לא התבהרו לגמרי סיכויי הפעולה הציונית תחת המשטר החדש. אך לאחר פיזור האספה הציונית באפריל 1920 ומאסר מנהיגיה ולאחר כישלון שליחותו של אידר לרוסיה בינואר-פברואר 1921, ירד המסך על הפעולה הציונית ברוסיה הסובייטית. רוב המנהיגים והעסקנים הוותיקים היגרו מן הארץ בין השנים 1925-1922.

במוסקבה פעלה לשכה ציונית מרכזית, שהפיצה עלון אינפורמטיבי חשאי ובו ידיעות על המתרחש בארץ ובתנועה הציונית העולמית. עלון זה הודפס במכונת כתיבה והופץ בסניפים על ידי שליחים, שהיו מביאים למרכז ידיעות על הנעשה בסניפים. בראש הלשכה עמד אליעזר צ'ריקובר ופעילים אחרים היו פרופ' צבי בלקובסקי, סעדיה גולדברג, ד"ר אריה ביחובסקי, משה דה-שליט. פעולה חשאית זו נגדעה אף היא לאחר שבתחילת ספטמבר 1924 ביצעו השלטונות מאסרים ב-150 מקומות ברחבי רוסיה ועצרו כ-3,000 פעילים ציוניים. אחרוני חברי הלשכה המרכזית יצאו את רוסיה ועלו לארץ בשנים 1925-1924.

בהזדמנות ביקורו של הקומיסר לענייני חוץ, צ'יצ'ארין, בברלין, ב-1925, התייצבה בפניו משלחת יהודית שכללה את אלברט איינשטיין, הרב ד"ר ליאו בק, ראש "העזרה" ד"ר פאול נתן, ומנהיג הפדרציה הציונית הגרמנית, קורט בלומנפלד. צ'יצ'ארין הכחיש את כל הידיעות על רדיפת הציונות ברוסיה. איש אינו נרדף בשל דעותיו; אף כי הממשלה הסובייטית משתדלת למשוך אנשים לשיתוף פעולה עמה ואת הציונים היא מבקשת לשתף במפעל התיישבות חקלאית יהודית בברית-המועצות.

דור צעיר של מנהיגים ניסה להמשיך את הפעילות בתנאי מחתרת; אך זו נשאה אופי קלוש למדי. אחד משיאיה היה הכרוז שהפיצה מפלגת צ"ס – המפלגה הציונית-סוציאליסטית שקמה ב- 1920, לאחר התפלגות תנועת "צעירי-ציון" בין הסוציאליסטים לבין ה"טרודוביקים" (העמלנים) – באוגוסט 1924, ובו פרשה את דרישות המפלגה: אגראריזציה ואינדוסטריאליזציה של יהודי ברית-המועצות, אוטונומיה תרבותית, זכות עלייה לארץ-ישראל. כרוז זה הסעיר את אנשי ה"ייבסקציה", שראו בו גילוי של מרד מסוכן.

תנועת "צעירי-ציון", שנשאה, על שני פלגיה, את עיקר נטל הפעילות הציונית בברית-המועצות, סבלה משניות פנימית: מצד אחד, תמיכה במשטר הבולשביקי, אם בלית-ברירה ואם משום עמדתו הברורה בסוגיה האנטישמית, אותה דיכא המשטר ללא היסוס; מצד שני, התנגדות לדיקטטורה הפרולטרית ולמדיניות הדיכוי כלפי הציונות. ברמה התיאורטית והאידיאולוגית עשו מנהיגי המפלגה כל מאמץ למצוא ניסוחים שיקלו על חברי המפלגה להסתגל למציאות הבלתי-אפשרית ולפעול בתוכה.

תנועת "החלוץ" ברוסיה זכתה למידה של ליגליזציה מצד השלטונות הסובייטיים אולי בזכות העובדה שמלכתחילה, מאז ייסוד התנועה בידי טרומפלדור, השתדל "החלוץ" להשיג את הכרת השלטונות. ב-1923 העניקו השלטונות אישור לתקנון "החלוץ" וצעד חריג זה התפרש על רקע מדיניות הנא"פ (המדיניות הכלכלית החדשה) של לנין והפתיחה אל המערב. ב"החלוץ" עצמו התלקח ויכוח חריף בין הדוגלים בהתיישבות קולקטיביסטית (קיבוץ) בארץ-ישראל לבין הדוגלים בהתיישבות אינדיבידואליסטית (מושב). דוד בן-גוריון, שביקר אותה שעה בראש המשלחת של הסתדרות העובדים הארצישראלית בתערוכה החקלאית במוסקבה, וניסה לתווך בין המחנות, השתומם נוכח להט היצרים שאפיין את הוויכוח. בספטמבר 1923 התפלג "החלוץ" לשמאלי או "מעמדי" ולימני או "עמלני", בדומה לקו הפילוג שחצה את תנועת "צעירי ציון". ב-1924 קיבל "החלוץ המעמדי" רישיון להוציא ביטאון חודשי. אף שהיה נתון לצנזורה חריפה, הוא היה העיתון הליגלי היחיד שהביא ידיעות על הנעשה בארץ-ישראל. השלטונות דרשו מן "החלוץ" הליגלי רשימה מלאה של חברי התנועה, והם ניצלו את הרשימה שבידם כדי לבצע מדי פעם מעצרים בקרב פעילי התנועה. שני חברי הוועד המרכזי, יהושע אלטשולר וזרובבל יבזריכין, נאסרו במארס 1926 ונשלחו למאסר ולאחר מכן גורשו לאי-שם ועקבותיהם נעלמו במשך הזמן. לחבר המרכז דן פינס ניתן לצאת מרוסיה ב-1930, לאחר שנאסר מספר פעמים. ב-1 במארס 1928 יצאה פקודה רשמית על פירוק "החלוץ". עיתונו נסגר וכל משקי ההכשרה שלו, שמנו כמה עשרות, פורקו ורכושם הוחרם.

גורלו של "החלוץ העמלני" עוד היה קשה מזה, כיוון שפעל כל זמן בתנאי מחתרת. מנהיג פלג זה היה שמואל שניאורסון. הוא עלה לארץ ב-1926, לאחר שסבל רדיפה מתמדת מצד הג.פ.או (המשטרה החשאית שהחליפה את ה"צ'קה"). הוא לא החזיק מעמד רב בארץ, כיוון שחש אחריות כלפי חבריו וחניכיו ברוסיה. בתחילת 1927 יצא ביחד עם דוד הורנשטיין בשליחות חשאית ל"חלוץ העמלני". הורנשטיין נתפס לאחר זמן ועקבותיו נעלמו. שניאורסון נאסר אף הוא וטולטל למקומות גירוש שונים ברחבי רוסיה. ב-1945 הגיעה הידיעה כי נפטר באחד המחנות.

על פי מפקד 1926, 97.7% מיהודי ברית-המועצות התגוררו בשלוש הרפובליקות ר.ס.פ.ס.ר, אוקראינה וביילורוסיה. 76.1% התגוררו באוקראינה ובילורוסיה. מספר היהודים שעסקו בחקלאות הגיע ל155,400 נפש, כ-6% מכלל היהודים. המעבר לחקלאות היה אחת התוצאות של אובדן מקורות ההכנסה היהודיים המסורתיים בתקופת מלחמת האזרחים, תקופת הרעב והקומוניזם הצבאי ובתקופת הנא"פ. ב-1928 הגיע מספר היהודים שעסקו בחקלאות ל-220,000 (8.5%) ולשיא הגיע שיעור היהודים המתפרנסים מחקלאות ב-1930 – 10.1%.

על פי מפקד חברים שנעשה ב-1927 מספר חברי המפלגה ממוצא יהודי היה 49,627. מתוכם מספר הפעילים בייבסקציה נע בין 2,000 ל-3,500. על אף כל ההשמצות שכוונו כלפי הייבסקציה, בעיקר מצד החוגים הציוניים, קשה להכחיש את התפקיד החיוני שהייבסקציה מילאה, במסגרת הקשוחה של המשטר הקומוניסטי, בעיצוב מסכת חיים חילונית הבנויה על לשון יידיש כשפה לאומית מוכרת של הלאום היהודי, ואין להתעלם ממאבקה לשמירה על הקיום הלאומי היהודי בשנות העשרים. בעיירות גדל במהירות מספר התלמידים בבתי-הספר שיידיש היתה לשון ההוראה בהם. בראשית שנות ה-30' למדו בבתי-ספר אלה בבילורוסיה למעלה מ-30,000 תלמידים ובאוקראינה למדו קרוב ל-90,000 תלמידים. רוב ההורים העדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר כלליים (ברוסית), ופעילי הייבסקציה בעיירות אלה הפעילו לחץ כבד על ההורים לשלוח את ילדיהם דווקא לבתי-הספר ביידיש.

שנות ה-20' היו על כן שנות פריחה גדולה לתרבות יידיש. הספרות היהודית-סובייטית שגשגה. כמה סופרים לא-קומוניסטים שעזבו את רוסיה אחרי המהפכה, שבו אליה מתוך אמונה כי מכל מקום אחר בעולם, רק ברוסיה יש עתיד לתרבות יידיש. בין הסופרים האלה היו דוד ברגלסון, פרץ מרקיש, דער נסתר (פנחס קהנוביץ'). התיאטרון היהודי במוסקבה, בהנהלת שלמה מיכאלס, נחשב בין התיאטראות המשובחים ברוסיה. בתי-ספר לדרמה ביידיש התקיימו במוסקבה, קייב ומינסק.

שני מכוני מחקר מדעיים ביידיש הוקמו בשנות ה-20' – "המכון לתרבות הפרולטרית היהודית" ליד האקדמיה למדעים באוקראינה, והמדור היהודי באקדמיה הביילורוסית. ערכם המדעי היה מוגבל בשל אילוצי הדוקטרינה הקומוניסטית-מרקסיסטית.

השלטון הסובייטי הקים ארגונים ציבוריים יהודיים נוספים, שנמצאו בפיקוחו המלא ופעלו על פי הוראותיו, ביניהם "הוועד הציבורי היהודי לעזרת נפגעי הפוגרומים" וה"אוזט". על פי הערכה, בשנות המלחמה, המהפכה ומלחמת האזרחים בשנים 1921-1914, גורשו ונמלטו מבתיהם כחצי מיליון יהודים, כ-200,000-150,000 יהודים נפצעו ונהרגו וכ-300,000 ילדים התייתמו. כדי לסייע להם הוקם בעזרת הג'וינט, ביוני 1920, "הוועד הציבורי היהודי לעזרת נפגעי הפוגרומים". הוא הורכב מ-16 ארגונים ומפלגות, שלכל אחד מהם שני נציגים. שבעה מן הארגונים היו קומוניסטיים מובהקים. בשנים 1924-1918 פעלו ברוסיה גם ארגונים הומניטריים מערביים אחרים. הוועד פורק על ידי השלטונות בסוף אפריל 1924.

ה"אוזט" – חברה לסידור חקלאי של יהודים עמלים בברית-המועצות – הוקם בדצמבר 1924, כעין המשך לוועד הסיוע שפורק. הוא אמור היה לסייע ל”קומזט" -הוועד לסידור חקלאי של יהודים עמלים ליד נשיאות מועצת הלאומים של הוועד-הפועל המרכזי של ברית-המועצות.

מספר חברי "אוזט" גדל מ-50,000 בהיווסדו ל-95,000 ב-1927, ול-300,000 ב-1930, ולחצי מיליון בשיא התפתחותו ב-1933. ל"אוזט" הצטרפו גם לא-יהודים, וב-1930 שיעור היהודים בו לא עלה על 55%. במשך שנות פעילותו הסתייע "אוזט" בארגוני ידידים בארצות שונות – "איקאר" בארצות-הברית, "פרקאר" בארגנטינה, "הקרן ההתיישבותית היהודית" בדרום-אפריקה, "הוועד המאוחד לשם תמיכה בהתיישבות היהודית בברית-המועצות" באנגליה, "החברה לשם תמיכה בהתיישבות היהודית" בלטביה, "אגרו" בארץ-ישראל.

בנובמבר 1926, בוועידה הראשונה של ה"אוזט", נשא מיכאיל קלינין, נשיא המדינה, נאום שבו הכריז על הצורך הדחוף לקיים את הלאומיות היהודית העצמית על ידי המושבות החקלאיות וריכוז היהודים במקום אחד. מזכיר הייבסקציה, אלכסנדר צ'מריסקי, טען באותה ועידה שיש לראות את התכנית בפרספקטיבה היסטורית ולא כמשימה מיידית.

אברהם ברגין, איש "צעירי ציון" לשעבר, שפרסם מאמרים ב"פרבדה", הביטאון המרכזי של המפלגה הקומוניסטית והיה ממארגני התערוכה החקלאית ב-1923, הציע ראשון, ב-1924, להקים רפובליקה יהודית. ההצעה עוררה התנגדויות מכיוונים שונים, אך הרעיון כשלעצמו זכה לתמיכת מנהיגי הייבסקציה. קלינין, בנאומו בוועידת "אוזט", אמר: "לפני העם היהודי עומד תפקיד גדול – לשמור על לאומיותו.  ולשם כך יש להפוך חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית, שתקיף לפחות מאות אלפים, לאוכלוסיה של איכרים וחקלאים היושבים בשטח רצוף. רק בתנאים אלה יכול לקוות ההמון היהודי להמשך קיומו של הלאום היהודי".

התכנית להקצות אזור בבירוביג'אן הועלתה רק ב-1927 על ידי ראשי הקומיסריון העממי לחקלאות של ר.ס.פ.ס.ר, בתמיכת הקומיסריון להגנה ובתמיכת קלינין. ראשי "אוזט" התנגדו. השלטון הסובייטי נטה לתכנית זו בשל התגברות ההתנגדות המקומית בקרים ובאוקראינה ל"פלישה היהודית". נראה היה כי השלטונות מבקשים בכנות למצוא פתרון נאות לבעיה היהודית ולהתגבר על מכשול האקס-טריטוריאליות של הציבור היהודי.

במרס 1928 אישרה נשיאות הוועד-הפועל המרכזי של ברה"מ את פניית ה"קומזט" ו"ועד ההגירה של ברה"מ" וקיבלה את ההחלטה בדבר אפשרות של יצירה יהודית לאומית בבירוביג'אן. ב-30 בספטמבר 1931 התקבלה החלטה, על ידי אותו גוף, בעניין האמצעים לביצוע ההחלטה מ-1928 בדבר הקמתה של יחידה לאומית יהודית פדרטיבית באזור בירוביג'אן. עיתוי ההחלטה לא היה אולי מקרי, שכן בספטמבר 1931 חדרו היפנים למנג'וריה והאינטרס הרוסי היה לחזק את אזורי הספר המזרחיים של ברה"מ.

בשל ההגירה היהודית הדלה והעזיבה הרבה, עוכבה ההכרה בנפה כמחוז יהודי אוטונומי עד 7 במאי 1934. האוכלוסיה היהודית במקום לא עלתה אז על 7,500 נפש מתוך אוכלוסיה כללית של 51,000 נפש. ב-1928, שנת ייסוד הנפה היהודית בבירוביג'אן, היגרו אליה 950 איש. ב-1929 – 1,875; ב-1931 – 3,250; בשנים 1933-1932 – 1,100. במשך שש השנים הראשונות לקיומה היגרו אליה פחות מ-20,000 איש ויצאו ממנה 11,500 (כ-60%). אחת הסיבות לאי-הצלחת בירוביג'אן היו האפשרויות הנרחבות החדשות שנפתחו בפני הצעירים היהודיים ברחבי רוסיה, עם התחלת תכניות החומש בברית-המועצות בשנת 1928/9. אף על פי כן, מאמצע שנות ה-20' ועד תחילת שנות ה-30' הסתמנה עלייה משמעותית במספרי היהודים העוסקים בחקלאות. אם ערב מלחמת העולם הראשונה העריכו את שיעור היהודים העוסקים בחקלאות בכ-2%, הנה על פי מפקד 1926 נקבע שיעור היהודים העוסקים בחקלאות בברית-המועצות ב-8.3%, ברפובליקה האוקראינית – 9.8%, וברפובליקה הביילורוסית – 13.1%. שיעור הפקידים באוכלוסיה היהודית בברית-המועצות נאמד בכ-25%, באוקראינה – למעלה מ-20%, בביילורוסיה -17%.

הוועידה השנייה והאחרונה של "אוזט" התכנסה באמצע דצמבר 1930 ודנה בברירה בין שני אזורי התיישבות – קרים או בירוביג'אן. התקבלה החלטת פשרה, שיש לקדם את ההתיישבות בשני האזורים; אף שהשלטון המרכזי כבר הכריע ב-1928 לטובת בירוביג'אן. בשנים 1929-1927 נטל "אוזט" חלק פעיל במאבק שניהלו השלטונות נגד גילויי האנטישמיות במדינה. "אוזט" הצטרף לפעילות ההסברתית, הוציא ספרות פובליציסטית ענפה וכתב-עת בשפה הרוסית "טריבונה", שהופיע בשנים 1937-1927. משך כל שנות פעילותו נעזר "אוזט" בארגוני סיוע בארצות המערב. פעולות הארגון הלכו והתמעטו בשנות השלושים עד שחדל מפעולה ב-1938.

מסגרת נוספת היתה זו של המועצות הלאומיות המקומיות, שבאמצעותן ביקש השלטון לממש את הזכויות הלאומיות של עמי ברה"מ. כדי להקים מועצה לאומית היה צורך בלא פחות מ-1,000 איש. בשל הפיזור היהודי, קשה היה להקים מועצות יהודיות, בעיקר באוקראינה, וצריך היה לקבוע קריטריון גמיש יותר. המועצות החליפו במידה מסוימת את הקהילות. בשנת 1925 היו באוקראינה 38 מועצות יהודיות. בשנת 1932, שנת השיא, היו 168 מועצות. אחר כך חלה ירידה דרסטית במספרי המועצות. בבילורוסיה מספר המועצות היה קטן מלכתחילה והן שירתו רק כ-10% מן האוכלוסיה היהודית.

פתרון ארגוני אחד היה בדמות האזורים הלאומיים. אזור לאומי הוא יחידה מנהלית המקיפה מספר מועצות לאומיות. ב-1930 היו באוקראינה 25 אזורים לאומיים, מהם שלושה יהודיים. בקרים הוקמו שני אזורים יהודיים לאומיים. בבילורוסיה לא הוקם אף אזור לאומי יהודי.

מוסדות נוספים למימוש האוטונומיה הלאומית היו בית-משפט לאומי ותחנת משטרה לאומית. בית-המשפט הראשון שפעל ביידיש הוקם בברדיצ'ב ביולי 1924. ב-1925 הגיע מספר בתי-המשפט היהודיים באוקראינה ל-15. ב-1931, שנת השיא, הגיע ל-46. ברפובליקה הרוסית הוקם בית-המשפט היהודי הראשון ב-1928 וב-1931 הגיע המספר ל-11.  בבילורוסיה היה מספר בתי-המשפט היהודיים בשנת השיא – 10. היזמה להקמת בתי-המשפט יצאה בדרך כלל מן הייבסקציה. ההתנגדות לבתי-המשפט האלה יצאה בדרך כלל מעורכי-הדין היהודיים, שהיו מתבוללים ולא שלטו ביידיש. חסרו גם מונחים ומושגים משפטיים בשפת יידיש. רוב האוכלוסיה היהודית העדיפה לפנות לבתי-משפט סובייטיים רגילים.

בסוף שנות השלושים החלה פעולת החיסול של הרשת המסועפת של המוסדות היהודיים.

מספר היהודים במפלגה הקומוניסטית היה תמיד גדול משיעורם באוכלוסיה. במפקד החברים שנערך ב-1922 היו במפלגה 19,564 יהודים שהיוו 5.21% מכלל חברי המפלגה, בעוד ששיעור היהודים בכלל האוכלוסיה היה 1.82%. בשנת 1927 היו במפלגה 49,627 יהודים שהיוו 4.34% מכלל חברי המפלגה. באוקראינה היו במפלגה ב-1927 יותר מ-20,000 יהודים (כ-12% מכלל חברי המפלגה). בבילורוסיה, ב-1927, היו במפלגה 6,012 יהודים (כ-24% מכלל חברי המפלגה). חלקם של היהודים בשלטון היה ניכר. שני יושבי-הראש הראשונים של הנהגת הסובייטים היו יהודים – לב קמנייב (1917/8) ויעקב סברדלוב (1918/9); ואם בוחנים את כל הסקטורים של השלטון שהיוו את האליטה השלטונית בברה"מ במחצית שנות העשרים – זו כללה את חברי הוועד המרכזי, ועדת הביקורת של המפלגה, נשיאות הוועד-הפועל של הסובייטים של ברה"מ והרפובליקה הרוסית, ממשלות ברה"מ והרפובליקה הרוסית, שרים, יושבי-ראש הוועדים הפועלים – הרי שמ-417 נושאי משרות באליטה, ,27 שהם כ-6%, היו יהודים. היהודים תפסו אפוא מקום כפול ויותר משיעורם באוכלוסיה. ואילו באליטה הכלכלית של ברה"מ משקלם של יהודים היה גדול יותר, עד כדי 10%.

במשך שנות ה-20' עבר הקיבוץ היהודי ברוסיה תמורות מפליגות. חל תהליך פרולטריזציה מואץ בקרב היהודים ובמקביל לו גם תהליך התבוללות תרבותית. בשנים 1935-1926 גדל מספר המתפרנסים ממלאכת כפים פי שלושה והם היו כמחצית מכל מקבלי השכר בקרב היהודים. מרשים עוד יותר היה הגידול במספר הסטודנטים היהודים. שיעור הסטודנטים היהודים במוסדות ההשכלה הגבוהה ב-1927/8 היה 14.4%, בעוד ששיעור היהודים באוכלוסייה הכללית היה פחות מ-2%. כבר ב-1929 נחשבה האוכלוסיה היהודית כמשכילה ביותר מקרב עממי ברית-המועצות, עם 72% יודעי קרוא וכתוב (רק בקרב המיעוט הלטבי הקטן היה שיעור ההשכלה גבוה יותר). בסוף שנות ה-20' היה שיעור המדענים היהודים 13.6%.

ב-1920 שירתו בצבא האדום כ-50,000 יהודים, שהיו 1.4% מכלל המשרתים בצבא. בשנים הבאות עלה השיעור ל2.1%. בפיקוד הבכיר בצבא היה שיעור היהודים 4.6%, לעומת 4.4% של הבילורוסים, שאוכלוסייתם היתה גדולה בהרבה. בשנות השלושים תפסו היהודים מקום חשוב בפיקוד העליון. בלטו הגנרלים יונה יקיר, יאן גמרניק, יעקב סמושקביץ (מפקד חיל-האויר הסובייטי), גריגורי שטיין (ראש הצבא הסובייטי בקרבות עם יפאן ומפקד חזית בקרבות עם הפינים בשנים 1939-1938).

בחוקה הסובייטית הראשונה, 10 ביולי 1918, נקבע בסעיף 13 עקרון הפרדת הדת מן המדינה: "הדת נפרדת מן המדינה ובית-הספר מן הדת, וחופש התעמולה הדתית והאנטי-דתית מוענק לכל האזרחים". נאסר על הכנסיות להחזיק קניין, לגבות מסים או לאסוף כספים, לקיים מוסדות בתחומי הבריאות והסעד, נאסר חינוך דתי בכל מוסדות ההשכלה הממלכתיים, הציבוריים והפרטיים, להוציא בתי-ספר מיוחדים לתיאולוגיה. המאבק האנטי-דתי במגזר היהודי נוהל על ידי הייבסקציה. בדצמבר 1920 התקבלה החלטה ממשלתית על סגירת החדרים במערכת החינוך היהודית. בינואר 1921 התנהל בוויטבסק משפט ציבורי נגד ה"חדר". בית-המשפט פסק שיש לסגור את כל החדרים במדינה וצו זה בוצע במהירות. הייבסקציה הצליחה להביא לסגירת כל בתי-הכנסת הגדולים "לפי דרישת ההמונים"; אך רוב בתי הכנסת הקטנים המשיכו לפעול.

יום המנוחה המוכר על ידי הממלכה היה יום הראשון בשבוע. כל אלה שקיימו שבתות וחגים הואשמו בקלריקליזם, אף כי לא נענשו. מספר שומרי השבת והחגים בערים הגדולות הלך והצטמצם. רק בעיירות היהודיות הקטנות באוקראינה  וביילורוסיה תהליך החילון היה אטי בהרבה. אפיית מצות לפסח נעשתה קשה במשך שנות ה-20'. ב-1929 התירה הממשלה לארגונים יהודיים בחו"ל לשלוח כמויות גדולות של קמח לאפיית מצות.

החוק הסובייטי לא אסר על שחיטה דתית, אך העמיד מכשולים טכניים וביורוקרטיים על ביצועה. גם ביצוע ברית-המילה נעשה קשה בשל ההגבלות שחלו על השוחטים והמוהלים. שיעור הנישואים הדתיים קטן והלך בערים הגדולות. רק באזורים הכפריים ובעיירות היהודיות הקטנות נשמר כוחה של המסורת. בקהילות היהודיות הלא-אשכנזיות, בגרוזיה ובבוכרה, נשמר כוחה של הדת, עד שנות השלושים.

ב-1925 יזמו השלטונות הקמת גוף ציבורי חדש – "איגוד האפיקורסים". בגוף זה השתתפו עם ייסודו ששה לאומים; עד 1931 מנה 91 לאומים. ליהודים היתה נוכחות גבוהה במיוחד בגוף זה (ב-1929 היו רשומים בו 200,000 יהודים). האיגוד הוציא לאור במשך הזמן 22 ספרים ברוסית ו-15 ביידיש. הניסיון הממסדי להקים ולקיים אתת "בית-הכנסת החי", שישמש מוסד שכנגד בית-הכנסת המסורתי, לא זכה להצלחה רבה.

מאז יצאה ההוראה מאת הקומיסריון היהודי לעניינים יהודיים, באוגוסט 1918, על היידיש כשפת ההוראה במוסדות החינוך היהודיים ונגזרו הגבלות חריפות על לימוד עברית, החלה שקיעת התרבות העברית שהגיעה לשיא פריחתה ברוסיה, בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. טובי היוצרים בה – ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, י"ל פרץ, זלמן שניאור, יעקב פיכמן, גרשון שופמן, יצאו את ברית המועצות, בסיועו של מקסים גורקי).  מאמציהם של כמה יוצרים צעירים, כמו אליעזר שטיינמן, אברהם קריב, אלישע רודין, חיים לנסקי ואחרים, להשיג הכרה בשפה העברית, בשנים 1927-1920, נידון לכישלון. אלה מהם שלא הצליחו לצאת את ברית-המועצות, בעוד מועד, סבלו גורל מר.

בברית-המועצות התקיים במחצית הראשונה של שנות ה-20' התיאטרון העברי הבולט ביותר – "הבימה". הוא נוסד ב-1917 ביזמתו של נחום צמח, וזכה בתמיכת גדולי הבמאים הרוסים – וכטנגוב וסטניסלבסקי. הצגת הבכורה של התיאטרון התקיימה ב-8 באוקטובר 1918 והורכבה מארבעה מערכונים מעובדים מיצירותיהם של י.ל. פרץ, שלום אש, י.ד. ברקוביץ ויצחק קצנלסון. שנה לאחר מכן התקיימה הצגת הבכורה של המחזה השני, "היהודי הנצחי", מאת דוד פינסקי. להצלחה גדולה זכתה הצגת "הדיבוק", מאת אנסקי, בבימויו של וכטנגוב. בינואר 1926 יצאה "הבימה" למסע הופעות באירופה ובארצות-הברית ולא שבה לברית-המועצות.

תהליכי טמיעה תרבותית – רוסיפיקציה – ניכרו בקרב יהדות רוסיה כבר ברבע האחרון של המאה ה-19, תחת המשטר הצארי. במשטר הסובייטי התגברו תהליכים אלה, בד בבד עם תהליכי המודרניזציה ועם האפשרויות החדשות שנפתחו בפני הצעירים היהודיים. אחד הסימנים המובהקים לכך היה שיעור נישואי התערובת שנסק בשנות ה-20' והגיע ב-1925 לכ- 20% בקרב הגברים היהודיים ברפובליקה הרוסית ולכ-11% באוקראינה. ב-1926 הצהירו קרוב ל-25% מיהודי ברית-המועצות על רוסית כעל שפת אמם. שיעור זה עלה על 54% ב-1939. השתלבותם של היהודים במנגנוני המפלגה והממשל תרמו בלי ספק להאצת ההיטמעות התרבותית.