1931-1922

 1931-1922, אמריקה, ארצות הברית  סגור לתגובות על 1931-1922
ינו 052015
 

שנות העשרים, השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו שנות פריחה כלכלית, שרישומה היה ניכר גם במגזר היהודי. הדור השני של המהגרים היהודים פרץ את גבולות הגטו והרחיב את תחומי העיסוק והפעילות היהודית הכלכלית. בניו-יורק של סוף שנות העשרים, שרבע מאוכלוסייתה היתה יהודית, 65% מעורכי-הדין, 64% מרופאי השיניים, 55% מן הרופאים היו יהודים. אך מספרים אלה היו עשויים להטעות, שכן בעלי המקצועות החופשיים היהודיים עדיין נתקלו במחסומים חברתיים קשים ורובם נעו בשולי הפעילות המקצועית. 70% מבעלי העסקים בניו-יורק היו יהודים; אך אלה היו עסקים קטנים, חנויות בגדים, חנוכיות כלים, בתי ניקוי יבש, בתי-מרקחת, צלמניות, מכוני-יופי. העסקים הגדולים, הבנקים וחברות הביטוח היו חסומים בדרך כלל בפני היהודים. ב-1934 מבין 180,000 מנהלי חברות בארצות-הברית רק 3,825 היו יהודים (פחות מ-5%). בתעשיות הכבדות או הגדולות – מכוניות, אניות, מטוסים, פחם, כימיקלים, גומי, מסילות-ברזל, חברות אוטובוסים, חברות תעופה, חברות הנדסה ובניין, מיכון כבד, עיבוד עצים, מוצאי חלב – כמעט לא ניתן היה למצוא יהודים. מתוך 93,000 הבנקאים המסחריים (להבדיל מן הבנקאים העוסקים בהשקעות) רק 500 היו יהודים.

רק תעשיית הבגדים היתה ונשארה "יהודית" ברובה. תעשייה נוספת שנשלטה על ידי יהודים היתה תעשיית מיחזור פסולת ברזל. גם בתעשיות מיחזור אחרות בלטה הנוכחות היהודית. היה זה אך אופייני שהחדירה היהודית לתעשיות נעשתה בדרך זו. גם תעשיית הטבק וייצור הסיגריות מנתה כמה יצרנים יהודיים גדולים. ענף אחר אליו נמשכו יזמים יהודים במספרים גדלים והולכים היה הנדל"ן, בניו-יורק ובערים הגדולות האחרות באמריקה. כמה יזמים יהודים נמנו על בוני גורדי  השחקים הגדולים באזורי היוקרה של ניו-יורק. תחום מובהק אחר בו בלטו היזמים היהודים היה הקוסמטיקה – רבלון, מקס פקטור והלנה רובינשטיין. הקריירה של רובינשטיין החלה באוסטרליה, אליה היגרה מפולין בגיל 31 ושם החלה לייצר ולהפיץ את מוצרי הקוסמטיקה שלה, משם העתיקה את פעילותה ללונדון ולפריס ומשם לניו-יורק.

קריירה יוצאת דופן עשה ג'והן קישין (Keeshin), בן משפחת מהגרים בשיקגו, שבנה בכוחות עצמו את חברת תובלת משאיות הגדולה באמריקה, לאחר שהצליח להוכיח כי ניתן להעביר מטענים מחוף אל חוף ביעילות רבה ולהתחרות ברכבות המשא. קריירה יוצאת דופן אחרת עשה סמואל זמוראי (Zemurray), שהחל כסוחר בננות בשלות דווקא, במחירים מוזלים, רכש שטחים למטעי בננות בהונדורס, יצר רשת תעבורה ואספקה ענפה, ביבשה ובים, שדרכה ייצא את יבולי הבננות שלו. עד מהר הפך מעורב עד צואר בניהול הפוליטיקה המושחתת של המדינה. הוא השתלט גם על חברת הפרי הגדולה בארצות-הברית, "חברת הפירות המאוחדת" (United Fruit Company) והחזיק בבעלותו בהונדורס ובגואטמלה שטחי מטעים בהיקף של 3,000,000 אקרים ומסילות ברזל באורך 1,500 מיל. הוא הוכר כבעל השטחים החקלאיים הגדול בעולם וכמעסיק הגדול ביותר במדינות הונדורס, גואטמלה וקוסטה-ריקה. עובדיו נהנו אמנם מתנאי עבודה טובים יחסית; אך כל ניסיון להתאגדות דוכא בכוח. הוא החזיק 15 בתי חולים לעובדיו ו-237 בתי-ספר. נאמר עליו כי הוא קיים את רשת הרווחה הפרטית הגדולה בעולם. בשל שליטתו המוחלטת בניהול המדינה זכו מדינות מרכז אמריקה בכינוי "רפובליקת בננות".

ב-1919 הועבר החוק האוסר על צריכת משקאות חריפים בארצות-הברית. במסגרת החוק הותר השימוש ביין הנועד לצרכים דתיים. פרצה זו בחוק נוצלה, למרבה המבוכה, קודם כל על ידי רבנים אורתודוכסיים, שארגנו קהילות פיקטיביות סביב בתי כנסת פיקטיביים, שבאמצעותם יכלו לרכוש ולמכור יין לאו דווקא לצרכי קודש. סמואל ברונפמן, מעבר לגבול הקנדי, רכש את חברת הזיקוק סיגרם (Seagram), הפך אותה לרווחית מאד תודות לשיטות מיהול הויסקי שהפיק (Blended Whisky). שעתו הגדולה הגיעה משנכנס "חוק היובש" בארצות-הברית. הוא הפך לאחד המקורות הגדולים ביותר להברחת משקאות אסורים לשטחה של ארצות-הברית. פעילות הברחת המשקאות לארצות-הברית, ששגשגה ונמשכה כל שנות העשרים, סיפקה כר נרחב להתפתחות פשיעה יהודית בממדים שלא נודעו כמותם, מניו-יורק ועד לוס-אנג'לס. שמות כמו מאיר לנסקי, "ואקסי" גורדון, "ביג מקסי" גרינברג, ארנולד רוטשטיין, "דאטש שולץ", "לונגי" צווילמן, לואיס "לפקה" בוכהאלטר, ג'יקוב "גורה" שפירו, אברהם "קיד טויסט" רלס, מוזס אננברג, כיכבו בשמי הפשע של ארצות-הברית בין עשרות שמות אחרים. פעילותם של רבי-הפשע היהודים התפרשה על פני הימורים, השתתפות במאבקי הכוח בתוך האיגודים המקצועיים ובינם לבין ארגוני הכוח של המעסיקים, גביית דמי-חסות מבלי העסקים בעיקר בתחום תעשיית הבגדים. הם הקדימו את פעילותם המאורגנת של רבי-הפשע האיטלקים והאירים ויצרו מנגנוני שיתוף פעולה עמם. מאיר לנסקי היה המוח והרוח החיה מאחורי המאמץ לתיאום הפעילות העבריינית בין ארגוני הפשע השונים ויצירת "קרטל" פשיעה שיבטיח מרחב מחיה לכולם.

יהודים קנו להם מקום ראשון במעלה בשדה האיגרוף והעמידו שורה של אלופים בכל המשקלים. ענף זה שנשלט על ידי האירים עד שלהי המאה ה-19 עבר לשליטה יחסית של מתאגרפים יהודים, שפילסו דרכם מתוך הגטו. אל מקוי, לואיס "קיד" קפלן, בני בס, רובי גולדשטיין, צ'רלי רוזנברג, אייב "באטלינג" לוינסקי, בני ליאונרד, בארני רוס – כל אלה זכו בשנות ה-20' ותחילת שנות ה-30' בתארי עולם במשקלים השונים. היו מהם שהדביקו להם שמות כמו "גאוות הגטו" או "העברי הקטן". בני ליאונרד, ששלט בזירה בין השנים 1925-1917, עד לפרישתו, נחשב המתאגרף הטוב בעולם בזמנו והיה היהודי המפורסם ביותר בציבור היהודי.

בשנות ה-20' גברה מגמת היציאה היהודית מן הגיטאות לאזורי מגורים מכובדים יותר. היה זה אחד הסימנים המובהקים לשיפור מעמדה הכלכלי והחברתי של שכבת המהגרים היהודים שגדשו את ה-Lower East side   בניו-יורק, ה-West Side  בשיקגו ושכונות העוני היהודיות בערים הגדולות האחרות, בפילדלפיה, בבוסטון, בקליבלנד, בדטרויט. סימן מובהק נלווה היה בירידה דרמטית של מפלס הפשיעה בקרב היהודים. ב-1921 14% מן האסירים בבתי הכלא במדינת ניו-יורק היו יהודים. עד 1940 ירד השיעור ל-7%. ב-1910 20% מכלל האסירות היו יהודיות. עד 1940 ירד השיעור ל-4%. הפשיעה בקרב הנוער היהודי במדינת ניו-יורק הקיפה ב-1922 22% מכלל פשיעת הנוער; עד 1940 ירדה לכדי 8%.

יהודים היו היזמים הבולטים בתחום הבידור והשעשועים בראשית המאה. "סינדיקט" של שבעה מפיקים יהודים, בהנהגת אברהם לינקולן ארלנגר, שלט בתחילת המאה בזרוע ברזל בעולם ההפקות התיאטרוניות בברודווי ובסיבובי ההופעות התיאטרליות ברחבי אמריקה. לאחר המלחמה גברו עליו מתחריו היהודים, האחים שוברט, שעד 1929 שלטו ב-75% מן ההפקות של ברודווי. בתחילת המאה החל זורח כוכבו של פלורנץ זיגפילד, שהגיע לניו-יורק משיקגו, וייסד כאן תיאטרון רוויו מוסיקלי, נוסח הפולי ברג'ר (Folies-Bergėre) הפריסאי. הפקותיו של זיגפילד הצטיינו בראוותנות ובדיוק הביצוע וקבעו סטנדרט חדש בעולם הבידור. כוחות חדשים נכנסו לזירה, שטיפחו הפקות תיאטרליות טהורות ממיטב התיאטרון האירופי והבריטי. קבוצה של במאים ושחקנים יהודים צעירים ייסדו קבוצה בשם ה-Theater Guild, שנתמכה על ידי כמה פטרונים יהודים שוחרי תרבות; זו נטלה על עצמה להביא ממיטב היצירה התיאטרלית העולמית וחוללה מפנה ברמת התיאטרון באמריקה. במסגרת חדשה זו התאפשרה יצירתם של כמה במאים יוצאי דופן, כמו לי שטרסברג ומחזאים כמו אלמר רייס (Elmer Rice), סידני הווארד (Sidney Howard) ויוג'ין אוניל (Eugene O'neill).

תעשיית הקולנוע (הראינוע) באמריקה חייבת את פריצות הדרך הראשונות שלה ליזמים יהודים. על בסיס המצאתו של תומס אלווה אדיסון צצו ברחבי אמריקה, בעשור הראשון של המאה, אלפי ניקלאודיאונים (אולמות ראינוע קטנים, שמחיר הכניסה אליהם היה ניקל אחד). אנשי עסקים יהודיים קטנים גילו משיכה מיוחדת אל בתי הראינוע. היהודי קרל למלה (Laemmle) היה המייסד האמיתי של תעשיית הקולנוע, כאשר הצליח לשבור את ההגבלות שהטיל הקרטל שהחזיק בזכויות שנרכשו מחברת אדיסון ומנע התפתחות חופשית של הענף החדש. ב-1914 רכש למלה שטח אדמה בסביבות לוס-אנג'לס ובנה שם עיר המיועדת להפקת סרטים, לה קרא "יוניברסל סיטי", על שם חברת הסרטים שלו. יזם אחר, אדולף צוקור ( Zukor), מהגר יהודי מהונגריה, היה הראשון שהעז לייבא לאמריקה סרטים צרפתיים באורך שלושה וארבעה סלילים והוכיח כי הקהל האמריקני צמא לסרטים ב"אורך מלא", של שעה ויותר. הוא הקים אולפן בברוקלין וייסד חברה בשם "חברת הסרטים של השחקנים המפורסמים" (Famous Players Film Company). שם יצר את הסרטים האמריקנים הראשונים "באורך מלא", עם שחקנים ידועים שהיו ל"כוכבים". צוקור היה אפוא מייסדה של שיטת "הכוכבים", שעליה עומדת תעשיית הסרטים עד היום. צוקור העביר את האולפן שלו לקליפורניה ושם, לאחר מיזוג עם חברת הסרטים Feature Play Company, שבראשה עמד ג'סה לאסקי (Jesse Lasky), היה צוקור בעליה של חברת הסרטים המובילה באמריקה, שמתוכה יצאו "כוכבים" כמו רודולף ולנטינו, דוגלס פיירבנקס, גלוריה סוונסון, קלרה באו, מרי פיקפורד.

חברת Feature Play Company  נוסדה בניו-יורק על ידי שלושה צעירים נלהבים, שחברו יחד – לאסקי, סאם גולדפיש וססיל ב. דה מיל. הם רכשו את הזכויות על מחזה מצליח בשם The Squaw Man ויצאו למערב לצלם את הסרט. דה מיל שכר אסם בכפר קטן בשם הוליווד, אותו הפך לאולפן ושם צילם את הסרט שהיה להצלחה מסחררת. גולדפיש ולאסקי, בניו-יורק, רכשו זכויות ושכרו שחקנים בעלי שם מכל הבא ליד. דה מיל הפיק בששה חודשים 21 סרטים. צוקור הבחין מיד בפוטנציאל הגלום בחברה החדשה ויצר עמה שותפות (1916). צוקור הצליח ליצור מיזוג נוסף, עם חברת הפצת הסרטים "פרמונט", שהחזיקה ברשת של 6,000 בתי ראינוע ברחבי הארץ. באמצע שנות העשרים היתה חברת פרמונט החברה הגדולה בעולם לייצור והפצת סרטים. גולדווין פרש מן השותפות ויסד חברה חדשה בשם "סרטי גולדוין" (Goldwyn Pictures). שותפיו של גולדפיש שהחליף שמו לגולדוין, שוב אילצוהו לפרוש והוא ייסד חברה שלישית – "הפקות סמואל גולדוין". חברה זו בלטה עד מהרה באיכות סרטיה ולרשותה עמדו כוכבים כגרטה גרבו ורונלד קולמן.

חברת הפקת סרטים חדשה, Metro Picture Corporation, נוסדה ביזמתו של לואיס ב. מאייר (Louis B. Mayer), בן למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהיגרה לקנדה. לואיס מאייר, לאחר שניסה מזלו בעיסוקים שונים, ירד לחפש את מזלו באמריקה. כאן עמד מהר על האפשרויות הגלומות בראינוע. חברת מטרו שייסד, בסיוע קבוצת מפיצי סרטים יהודים בניו-אינגלנד, הנהיגה חידוש, בנכונותה להשקיע במימון הפקותיהם של אחרים תמורת זכות ראשונים בהפצת הסרטים שהופקו. כך מימנה מטרו את הפקת הסרט "הולדתה של אומה", של הבמאי גריפית, שזכה להצלחה רבה ונחשב כשלעצמו לפריצת דרך בייצור הסרטים. מאיר העביר את האולפנים שלו למערב, וב-1923 התמזגו חברת מטרו וחברת סמואל גולדוין לחברת ענק אחת – "מטרו גולדוין מאייר" (MGM), שהפיקה למעלה מ-20 סרטים בשנה. עד 1930 גדל כושר התפוקה שלה ל-44 סרטים בשנה.

האחים וורנר – ג'ק, הארי, סאם ואלברט – בני משפחת מהגרים שעסקו בסחר גרוטאות, פילסו דרכם מאוהיו ופנסילבניה אל תעשיית הסרטים. באמצע שנות העשרים ניהלו חברת הפקה צנועה יחסית; אך ב-1927 יצאו עם הסרט המדבר הראשון "זמר הג'אז", שחולל מהפכה אדירה בעולם הסרטים ובישר את המעבר מראינוע לקולנוע. הארי כהן, שעבד עם למלה ביוניברסל, פרש והקים חברה משלו, חברת קולומביה (1924). הוא הצליח להפיק סרטים ברמה גבוהה ובאמצעים צנועים תודות לשיטה שעל פיה פעל: הוא שכר את שירותיהם של ה"כוכבים" הגדולים מן החברות הגדולות שאליהן השתייכו. שיטה זו נפוצה עד מהרה בכל האולפנים. ב-1933 ייסדו ג'וזף (Schenk) ודאריל זאנוק (Darryl Zanuck) את חברת המאה העשרים (The Twentieth Century Film Corporation). ב-1935 התמזגו עם חברת ההפקה וההפצה הצנועה של ויליאם פוקס וכך הגיחה חברת Twentieth Century-Fox , שהפכה עד מהרה לסיפור הצלחה.

ב-1926 נאמדו ההשקעות בתעשיית הסרטים במיליארד וחצי דולרים והיתה התעשייה החמישית בגודלה בארצות-הברית. תעשייה זו לא נפגעה הרבה מן המשבר הכלכלי שפקד את אמריקה בתחילת שנות השלושים. ב-1934, בשיא המשבר הכלכלי, נמנו 19 מנהלי חברות הסרטים בין 25 בעלי המשכורות הגבוהות בארצות-הברית. לואיס ב. מאייר היה בעל המשכורת הגבוהה ביותר בארץ – 1.3 מיליון דולר.

התרומה היהודית להתפתחות תעשיית הסרטים של אמריקה היתה מכרעת. ההסבר הסוציולוגי לתופעה זו מתמקד בעובדה שענף הראינוע והקולנוע היה חדש לגמרי, בבחינת קרקע בתולה הקוראת ליזמים חלוצים, הבאים משולי החברה הבורגנית, המכובדת, הממוסדת והמאורגנת, שרוב אפיקי ההתקדמות בתוכה היו חסומים בפני המהגרים היהודים.

התרומה היהודית לתרבות האמריקנית לא הצטמצמה בתחום תעשיית הסרטים. יוצרים ומבצעים יהודים בלטו מאד בשנות ה-20' וה-30' בעולם הבידור והתיאטרון של אמריקה, ובעיקר בפיתוח הז'אנר של המחזה המוסיקלי. במידה רבה היו אלה מלחינים יהודים ששילבו ביצירותיהם המוסיקליות מוטיבים של מוסיקה שחורה ופילסו את הדרך לחדירת המוסיקה השחורה ומבצעיה אל הקהל הבורגני הלבן. תרומתם של מלחינים יהודים כמו אירוינג ברלין, ג'רום קרן (Kern), ג'ורג' גרשוין, ריצ'רד רוג'רס (Rodgers) למוסיקה ולתרבות הפופולרית האמריקנית אף היא היתה מכרעת. מידת המעורבות היהודית ביצירת התרבות האמריקנית הפופולרית קיבלה ביטוי סמלי בעובדה שמחברם של שירי חג המולד והפסחא הפופולריים ביותר היה היהודי אירוינג ברלין, שהיה גם מחברו של השיר הפטריוטי האהוב ביותר "אלוהים ברך את אמריקה".

תרבות המהגרים היהודים באמריקה עברה שינויים דרמטיים ברבע הראשון של המאה העשרים. היציאה מן הגטו, עליית הדור השני שביקש בכל מאודו לפרוץ אל מחוץ לגבולות הגטו ולאמץ את תרבות הסביבה החדשה, עתירת ההזדמנויות. אחד הסימנים הבולטים לכך היה שקיעתה של שפת היידיש ונסיגתה מפני השפה האנגלית-האמריקנית. תרבות היידיש, שפרחה באמריקה של שנות ההגירה הגדולה, העמידה עיתונות מגוונת, חיה ונשכנית, תיאטרון משובח ושורה של סופרים מן השורה הראשונה – פרץ הירשביין, שולם אש, י. סינגר, זלמן שניאור, אברהם קאהן. יצירתם נשאה עליה חותם הגולה המזרח-אירופית שבה נולדו ולבטי הקליטה באמריקה. הדור השני כבר העמיד שורה של סופרים באנגלית, שהמוטיב הדומיננטי ביצירתם היתה המרידה במסורת בית אבא והמאבק הבלתי-מרוסן למימוש עצמי ולהשגת הצלחה ועושר באמריקה. המורשת המזרח-אירופית החזקה היחידה שהביאו עמם הצעירים מקרב המהגרים היה הרעיון הסוציאליסטי, והוא קיבל ביטוי מודגש לא רק בפעילות העסקנית סביב המאבק על תנאי העבודה בתעשיית הבגדים, כי אם גם בהגות שנשקפה מן העיתונות והספרות היהודית בתקופה זו.

דווקא המורשת הדתית האורתודוכסית סבלה נסיגה ושקיעה מהירה באמריקה. מערכת החינוך האורתודוכסי לא היתה עשויה להציע לצעיר היהודי באמריקה, לא מבחינת תכני החינוך ולא מבחינת שיטות החינוך, את המינימום הנדרש להתמודדות עם הסביבה האמריקנית הפתוחה ועם התרבות האמריקנית. ניסיון נועז לחבר את לימודי התורה האורתודוכסיים של הישיבה עם לימודי החול ההומניסטיים של הקולג' נעשה בניו-יורק, בהנהגתו של ברנרד רבל (Revel). הוא גייס תרומות לבניית קומפלקס מבנים של ה"ישיבה קולג'", שנפתח ב-1929 והתקבל בתגובות צוננות הן מצד ההנהגה האורתודוכסית השמרנית והן מצד ההנהגה הרפורמית.

הפיצול המופלג במחנה האורתודוכסי – הצד השני של מטבע יכולת ההתארגנות העצמית במסגרות קהילתיות, שבה הצטיינו היהודים מאז ומתמיד – מנע הופעת מנהיגות ארצית מוכרת וסיפק כר נרחב למעשי שחיתות ורמייה, בעיקר סביב נושא הכשרות. שערוריות רבות בנושא הכשרות, שהגיעו לבתי-המשפט ועד לבית-המשפט העליון, הכתימו את היהדות האורתודוכסית ובעיקר את הרבנות ועוררו רגשי סלידה בקרב הציבור היהודי כולו. הניסיונות של הרשויות למסד ולהסדיר את הכשרות נכשלו. יותר ויותר הצטיירה האורתודוכסיה היהודית כבלתי מוסרית ובלתי רלבנטית.

היהדות הרפורמית, לעומת זאת, ידעה גידול וצמיחה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1944 היא הקיפה 500 קהילות לעומת 136 קהילות בתחילת המאה. המוסד הבכיר להכשרת רבנים – Hebrew Union College – צבר עוצמה ומוניטין, כמוסד אקדמי לכל דבר. הדור הצעיר של הרבנים הרפורמים הפגין רגישות ומעורבות גוברת בנושאי צדק חברתי, הן בהקשר יהודי והן בהקשר כל-אמריקני. ביניהם בלטה דמותו של סטפן וייז, נואם כריזמטי, שקנה לו שם בזכות פעילותו החברתית ומעורבותו במאבק לשיפור תנאי העבודה והשכר של הפועלים ובפוליטיקה של ניו-יורק. הוא האמין כי לאיש הדת היהודי או הנוצרי שמור תפקיד של מטיף בשער המגן על הערכים הנעלים של הצדק החברתי. לצורך זה עליו לשמור על עצמאותו גם מול מנהיגי הקהילה ואנשי הכספים הממנים את פעילות בית-הכנסת בתוך הקהילה. וייז, באישיותו התוססת, הראוותנית, ובאומץ לבו, נקלע לכמה וכמה פולמוסים חריפים ולמאבקים בגילויי שחיתות ציבורית. מאבקים אלה הקנו לו מעמד מיוחד בציבוריות היהודית והאמריקנית. הוא היה בין הרבנים הרפורמים המעטים שתמכו בציונות בכל לב. במסגרת זו קיבל את מנהיגותו של ברנדייס והשתייך למעגל המצומצם של חסידים שליווו את ברנדייס, כמו מאק, פרנקפורטר, רוברט סולד. גם תמיכתו הגלויה בציונות עוררה על וייז את רוגזם של מנהיגי הציבור הרפורמי, אנשי "הוועד היהודי האמריקני" ואנשי ה"היברו יוניון קולג'".

בתקופה שבין שתי מלחמות עולם העמידה יהדות אמריקה שורה של מלומדים וחוקרים במדעי היהדות, חקר התלמוד והמדרשים, פילוסופיה יהודית, והיסטוריה של העם היהודי, שהבולטים שבהם היו לואיס (לוי) גינצבורג, הארי אוסטרין וולפסון (Harry Austryn Wolfson), ההיסטוריון סאלו בארון. הם נחשבו ממשיכיה האמיתיים של המסורת המדעית של "מדעי היהדות", שיסודותיה הונחו  בגרמניה באמצע המאה ה-19. תפוקתם המחקרית ורוחב ידיעותיהם היו מפליאים, והם זכו להכרה גם מצד כמה מן המוסדות האקדמיים הראשונים במעלה בארצות-הברית, שבהם החל מתפתח העניין במדעי היהדות.

שאלת החינוך היהודי המשיכה להטריד את מנהיגי הציבור היהודי, בעיקר הרפורמי. הנחה מוסכמת היתה שאין לוותר על מערכת החינוך הציבורי הפתוחה לרווחה בפני היהודים כאזרחי המדינה ואין לפתח מערכת חינוך עצמאית במקומה. כל יזמה כזאת היתה נידונה לכישלון מראש. אבל מתחילת המאה נעשה מאמץ גדול לבנות מערכת חינוך יהודית משלימה, שתבטיח לפחות כי לא יצמח כאן דור חף מיהדות. מערכת של "תלמודי-תורה" רפורמיים, בתי-ספר של לימודי יהדות בשעות אחר-הצהריים פותחה על ידי ד"ר שמשון בנדרלי (Benderly), בחסות כמה פילנטרופים יהודים ואנשי "הוועד היהודי האמריקני". היא משכה אלפי תלמידים וזכתה להצלחה יחסית במשך שנות העשרים והשלושים. לא היה בה מענה שלם לשאלת החינוך היהודי באמריקה.

הפעילות הקהילתית המקומית, סביב מוסדות וארגוני רווחה וסיוע, היא שאפיינה את צורת הקיום היהודית באמריקה, כפי שהצטיירה בשנות ה-20' וה-30'. ארגונים אלה נטו להתקבץ במסגרות פדרטיביות מקומיות כדי לייעל את פעילותן. תרומות והתרמות עמדו במוקד הפעילות הזאת.

ארגון "בני-ברית" היה הארגון היהודי הגדול באמריקה והמסגרת שהקיפה את בני הדור השני של המהגרים היהודים, שהצטרפו במשך הזמן אל שורות המעמד הבינוני.

ב-1922 שב הקונגרס היהודי האמריקני לפעול, למורת רוחם של אנשי "הוועד היהודי האמריקני", שהיו מוכנים לשתף עמו פעולה על רקע ועידת השלום בפריס, אך תבעו את פיזורו עם סיום הוועידה. תפיסת הקונגרס היהודי האמריקני היתה מנוגדת בתכלית לזו של הוועד היהודי האמריקני. זו היתה מסגרת המונית, עממית, שבה תמכו בדרך כלל בני המעמד הבינוני הנמוך בקרב יהודי אמריקה, בעוד שהוועד היהודי האמריקני היה מזוהה עם האליטות ה"גרמניות". בראש הקונגרס היהודי האמריקני עמד סטיפן וייז, שסיסמת הקרב שלו היתה דמוקרטיזציה של החיים היהודיים באמריקה, בתוך החברה האמריקנית בכללה.

בשנות ה-20' התפתחה והתרחבה מערכת הקולג'ים באמריקה ושימשה בית גידול לבני הדור השני של המהגרים ממזרח-אירופה. מיטב האינטלקטואלים, הסופרים ואנשי המדע היהודים של אמצע המאה, צמחו במכללות אלה, ומהם יצאה הקבוצה שנודעה בשם "האינטלקטואלים של ניו-יורק", שתפסה עמדות השפעה בעיתונות ובספרות האמריקנית באמצע המאה. המפגש האמיתי עם תרבות המערב התרחשה בשדה זה וקלעה רבים מן הצעירים האלה למשבר זהות, תוך ניכור גובר והולך כלפי המורשת היהודית וביקורת חריפה כלפיה.

על רקע תופעה זו של התרחקות מן היהדות הוקמו בראשית המאה מוסדות כמו "בית הילל" (Hillel Foundation) ו"חברת מנורה", שנטלו עליהם להגביר את העניין בתרבות היהודית וערכיה, בעיקר בקרב ציבור הסטודנטים היהודים. במשך הזמן התפשטו מוסדות אלה על פני אמריקה ומשכו אליהם צעירים יהודים רבים. ב-1923 נוסד כתב-העת "מנורה" (Menorah Journal), ששימש אכסניה למיטב הפובליציסטים והחוקרים בנושאי היהדות.