מבוא

 1945-1939, אירופה, ליטא לטביה ואסטוניה  סגור לתגובות על מבוא
ינו 012015
 

ליטא נכבשה במהירות ועל כן יהודים, רובם ככולם, נלכדו בתוכה. בלטביה ניתנה שהות לחלק מן היהודים להתפנות עם הצבא הרוסי. אסטוניה שנכבשה רק לאחר חודשיים מיום הפלישה לשטחי ברית-המועצות ניתנה לרוב היהודים בקיבוץ היהודי הקטן שחי באסטוניה ארכת זמן לסגת עם הצבא הרוסי. רבים מהם התגייסו לצבא האדום וניספו בקרבות. עוצבות המבצע ניגשו מיד למלאכת ההרג שלהן. ויכוח ניטש בין מינהל האזרחי הגרמני שהונהג בשטחים האלה לבין הס"ס. מינהל ה"אוסטלאנד" מחה על ההרג הלא-מרוסן, הפוגע באינטרסים הכלכליים של הרייך. בדצמבר קיבל לוהזה, נציב הרייך אוסטלאנד (הארצות הבלטיות וביילורוסיה) הוראה מברלין, כי אין להתחשב בשיקולים כלכליים כאשר מדובר בפתרון הבעיה היהודית. עם זאת, התקבלה נוסחת פשרה כי יש לקיים לפי שעה את כוחות העבודה היהודיים. תעודת עבודה הפכה מעין תעודת ביטוח חיים ליהודים בשטחי הכיבוש הגרמנים.

בלטביה, שבה חיו כ-90,000 יהודים, עם הסיפוח לברית המועצות נסגרו כל המוסדות והארגונים היהודיים. כ-5,000 איש, שנמנו על האליטה היהודית הכלכלית והאינטלקטואלית, הוגלו לסיביר.  עם הפלישה הגרמנית הצליחו כ-15,000 להימלט לתוככי ברית-המועצות. בלטביה נשארו כ-70,000 יהודים. בחודשים יולי-אוקטובר 1941 נרצחו כ-30,000 יהודים מערי השדה וכ-4,000 מיהודי ריגה. בחודשים נובמבר-דצמבר 1941 חוסלו רוב היהודים שרוכזו בגיטאות של הערים הגדולות – ריגה, דְוִינְסְק ולְיֶפָּיָה. ביער רומבולה נרצחו כ-25,000 יהודים מגיטו ריגה. במחצית הראשונה של שנת 1942 נרצחו כ-14,000 יהודים, שהובאו ללטביה מן הפרוטקטורט ומאוסטריה ומגרמניה. רובם נרצחו ביער בּירְקֶנִייֶקִי, ליד ריגה. בתחילת 1943 נותרו בלטביה רק כ-5,000 יהודים, שחלקם הגדול הועברו למחנה העבודה קַיזֶרְוַלְד. בסוף קיץ 1944, נוכח התקרבות הצבא האדום, הועברו שרידי היהודים מלטביה לגרמניה. משהתקדם הצבא האדום הוצעדו יהודים אלה לפנים גרמניה. רבים לא שרדו את הצעדה הזאת. מהמחנות בגרמניה שבו רק כ-1,000 יהודים. בלטביה גופא שרדו רק כ-150 יהודים, שקיבלו מקלט בבתי לטבים. כן שרדו כמה עשרות לוחמים פרטיזנים. כתום המלחמה שבו ללטביה אלפי יהודים שמצאו מקלט בשטחי ברית-המועצות.

פרטיזנים יהודים. עיקר הפעילות הפרטיזנית היהודית התנהלה בשטחי ליטא, מערב בילורוסיה ומערב אוקראינה, שם אפשרו התנאים הטופוגרפיים – שטחים נרחבים של יערות צפופים ואזורי ביצות – הסתתרות ולוחמת גרילה נגד הכוחות הגרמנים העדיפים פי כמה. גם הקרבה אל החזית הרוסית סייעה להתפתחות הפעילות הפרטיזנית, בשל העניין המיוחד שהיה למנהיגות הרוסית לפתח לוחמה פרטיזנית באיזורי הכיבוש הגרמני ולשתף בלוחמה זו גם פרטיזנים יהודים. תושבי הכפרים והעיירות באזורים אלה הכירו את תנאי הסביבה וגילו כושר הסתגלות גבוה יותר לתנאי החיים הקשים ביערות. הפעילות הפרטיזנית הכללית קיבלה עידוד ותנופה מרגע שסב גלגל המלחמה והנאצים ספגו את מפלותיהם הגדולות בסטלינגרד ובצפון אפריקה. באמצע יוני 1942 הקימו הסובייטים מטה מרכזי של תנועת הפרטיזנים, שהחל לרכז את הפעילות הפרטיזנית בשטחי בילורוסיה, אוקראינה, ליטא ומדינות הבלטיות. נשק וציוד הוזרם אל היחידות הפרטיזניות. ככל שגברה השליטה המרכזית של הפיקוד הסובייטי כן אולצו רוב היחידות היהודיות שהתגבשו בשטח להתפרק ולהתמזג עם החטיבות הפרטיזניות הגדולות.

בבילורוסיה היה ריכוז הפרטיזנים הגדול ביותר. ב-1943 כבר קיימו הפרטיזנים שליטה והשפעה בכ-60% משטחה של בילורוסיה. מספר הפרטיזנים – בילורוסים, רוסים, יהודים, פולנים, גרוזינים, סלובקים ואחרים – הגיע לכרבע מיליון ועד 1944 גדל מספרם לכ-374,000, מהם 91,000 במחנות משפחה בעובי היערות. הפרטיזנים היהודים הגיעו מן הגיטאות, בקבוצות וכיחידים. תחילה פעלו כיחידות נפרדות, אך חלקן הפכו ליחידות מעורבות או שפעלו במסגרת יחידות בילורוסיות. באביב 1942 יצאה קבוצה של 17 איש בהנהגת האחים בְּיֶלְסְקי ליערות נוֹבוֹגרוּדוֹק והקימו במשך הזמן מחנה משפחה גדול, שמנה כ-1,200 נפש. יהודים שברחו מגיטו מינסק הקימו ביער נַלִיבּוֹקי מחנה משפחה גדול, שמנה כ-800 נפש. באיזור דֶרֶצ'ין פעלה יחידה בפיקודו של ד"ר יחזקאל אטלס. באזור סלונים פעלה יחידת 'צ'ורס' 51, באזור קופיל מדרום למינסק פעלה יחידת 'ז'וקוב'. יהודים מאיזור זֶ'טֶל פעלו בפלוגתו של צבי קפלינסקי. ביערות נליבוקי פעלו כ-20,000 פרטיזנים, מהם כ-3,000 יהודים. לוחמים מביאליסטוק ואתם אנשי מחתרת מעיירות הסביבה הקימו את היחידה היהודית 'וְפְּיֶירוֹד' וכן פעלו בשטח יחידות קטנות יותר. באיזור פּוֹלֶסיֶה התקבצו יהודים שברחו מגיטאות צפון ווהלין  ומדרום גליל נובוגרודוק והקימו קבוצות פרטיזנים יהודיות. מגיטו מינסק ברחו אלפי יהודים ליערות וייסדו שבע יחידות של פרטיזנים – יחידה 406, יחידה על שם קוּטוּזוֹב, יחידת בּוֹדיוּני, יחידת דזֶרז'ינסקי, יחידת סרגיי לַזוֹ, יחידת פַּרחוֹמֶנקוֹ, יחידת זוֹרין. במשך הזמן הצטרפו לוחמים לא-יהודים רבים ליחידות אלה והיוו בהן רוב. מספר היהודים שברחו מגיטאות בילורוסיה נאמד בכ-40,000 ויותר. מספר הפרטיזנים היהודים בבילורוסיה נאמד בכ-15,000-12,000 איש.

תנועת הפרטיזינים היהודים בליטא התפתחה מאוחר יותר בשל הריחוק מן החזית הרוסית, העויינות הגדולה יותר מצד האוכלוסיה הליטאית והנתונים הטופוגרפיים הנחותים בהשוואה לבילורוסיה. גוש היערות נאצ'ה, כ-80 קילומטרים מדרום לוילנה, וגוש היערות קאזיאן ונארוץ', עם שטחי האגמים והביצות שם, כ-150 קילומטרים ממזרח לוילנה, שימשו כבסיסים ראשונים ליחידות פרטיזנים יהודיות. אלה היו יהודים בודדים וקבוצות קטנות שנמלטו מן העיירות והכפרים וכן בורחים מוילנה. שם רוכזו בגדודי חטיבת ווֹרוֹשילוֹב, בפיקודו של פיודור מארקוב. בתחילת מרס 1942 הוצנחה בצפון ליטא קבוצה של עשרה איש, ארבעה מהם יהודים, ובראשה מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הליטאית, איציק מֶסקוּפּ, כדי להקים תנועת פרטיזנים באזור. קבוצה זו התגלתה על ידי הגרמנים וכל חבריה נפלו. קבוצות צנחנים אחרות נפלו גם הן בידי הגרמנים. באוגוסט 1943 הגיעו ליערות נארוץ' קבוצת לוחמים מן הפ.פ.או (ארגון המחתרת בוילנה) בפיקודו של יוסף גלזמן. הוקם גדוד בשם 'נקמה' ובו כ-200 לוחמים. כמפקד מונה הצנחן בּוּטֶנַס (שמו המקורי זרח רגובסקי). הפיקוד הסובייטי הורה על פירוק הגדוד וחלק מן הלוחמים הועברו לגדוד 'קומסומולסקי' בבילורוסיה. רבים מן הפרטיזנים נהרגו בנובמבר 1943, כאשר הגרמנים ריכזו כוחות גדולים וצרו על האזור. בקיץ 1943 הוצנחה קבוצה גדולה בת 40 איש סמוך ליערות נארוץ' בראשה עמדו שנים מבכירי המפלגה הקומוניסטית הליטאית. אחד מהם, גֶנְריק זימַן, מורה יהודי מקובנה, התמקם ביערות רוּדניקי ופיקד על הפעילות הפרטיזנית בדרום ליטא. בחטיבת טרוֹקי, שפעלה באזור זה, מתוך 600 הלוחמים 100 היו יהודים. אלה היו לוחמים שברחו ממחנות העבודה בסביבות קובנה. קבוצת צנחנים רוסים, בפיקודו של סרן אַלקוֹ, הקימה בתחילת ספטמבר בסיס ביערות רודניקי. לוחמים יהודים, אנשי הפ.פ.או, שהגיעו לכאן בחודשים ספטמבר-אוקטובר, הצטרפו לחטיבה של אלקו, שהסכים לקבל רק לוחמים מצויידים בנשק. בסוף אוקטובר התקבצו בחטיבה 250 לוחמים יהודים. במשך הזמן הקימו יהודי וילנה ארבעה גדודי פרטיזנים – גדוד 'הנוקם' בפיקודו של אבא קובנר; גדוד 'לניצחון' בפיקודו של שמואל קפלינסקי; שהקומיסר שלו היתה חְיֶינָה בורובסקה; גדוד 'מוות לפשיזם', בפיקודו של ינקל פרֶנֶר; גדוד 'מאבק', בפיקודו של אהרן אהרונוביץ. במשך הזמן צטרפו לגדודים לוחמים לא-יהודים, אך הרכב הגדודים הוסיף להיות יהודי ברובו. בסוף 1943 הגיעו ליערות רודניקי קבוצות לוחמים מגיטו קובנה. הם הרכיבו את חטיבת קובנה, שמנתה כ-200 לוחמים בשלושה גדודים. רוב המפקדים היו קצינים סובייטים שברחו משבי הגרמנים. מפקדי המשנה היו יהודים ברובם. באביב 1944 הגיעו ליערות רודניקי פרטיזנים פולנים, המזוהים עם 'אַרמִיָה קרָיוֹבָה' שניסו לדחוק את רגלי הפרטיזנים הרוסים. קרבות פרצו בין הצדדים. בעימות זה נפלו גם פרטיזנים יהודים; האנטישמיות באזור גברה ועשרות יהודים שהסתתרו בכפרים נרצחו. באביב 1944 הגיעו משלוחים מוצנחים של נשק רוסי ופעילות הפרטיזנים התעצמה. בראשית יולי הגיע הצבא האדם ליערות רודניקי. באותו חודש נטלו הפרטיזנים חלק בשחרור וילנה. מספר הפרטיזנים היהודים בליטא נאמד בכ-850, והם מנו כ-10% מכלל הלוחמים. בצירוף הפרטיזנים שלחמו בבילורוסיה היה מספר הפרטיזנים היהודים שיצאו מליטא כ- 1,650. הם רשמו לזכותם פעולות חבלה רבות, הורדת מאות רכבות מן הפסים, הרס גשרים ותחנות חשמל. כ-250 לוחמים יהודים ליטאיים נפלו בקרבות.

בצפון אוקראינה המשופעת בשטחי יער וביצות התפתחה תנועה גדולה של פרטיזנים שהחלה להתארגן כבר ביולי 1941. ביחידות הפרטיזנים שירתו לוחמים יהודים לא מעטים; אך רבים הסתירו את מוצאם. היו שהגיעו לעמדות פיקוד, כמפקדי מחלקות ופלוגות. במערב אוקראינה התארגנו קבוצות רבות של לוחמים יהודים, שברחו ליערות ולהרים . בווהלין נאמד מספרם בכ-1,000 איש, שלחמו לבדם, עד שהצטרפו בסוף 1942 לתנועת הפרטיזנים הסובייטית. קבוצה בפיקודו של משה גילדנמן הצטרפה לאוגדת סַבּוּרוֹב והקימה שם פלוגה יהודית. מספר הפרטיזנים היהודים שלחמו בווהלין נאמד בכ-1,900. מרובה היה מספר הרופאים היהודיים ששירתו בחטיבות הפרטיזנים.

בגליציה המזרחית התקשו הפרטיזנים היהודים לפעול בשל פעילות צבא המתקוממים האוקראיני – אופ"א (ארגון צבאי לאומני של האוקראינים, שניהל בצד הלחימה נגד הגרמנים גם מלחמת חורמה ברוסים, פולנים, יהודים ולראת סיום המלחמה אף כרת ברית עם הגרמנים). רוב הקבוצות היהודיות שלחמו באזור זה נכחדו. לוחמים יהודים ששוחררו ממחנות עבודה תודות למסע המלחמה של אוגדת מפקד הפרטיזנים האגדי קוֹבְפַּק (סידור ארטיומוביץ' קובפק, 1967-1887) בווהלין, הצטרפו לחטיבה והקימו שם מחלקה יהודית.

פרטיזנים יהודים פעלו גם בשטחי הרפובליקה הפדרטיבית הרוסית שנכבשו על ידי הגרמנים, בסביבות מוסקבה ובסביבות לנינגרד.

בשטחי הגנרל-גוברנמן לא שררו תנאים נוחים לפיתוח לוחמה פרטיזנית. מרכז פולין אינו משופע ביערות כמו מזרחה. גם ה'ארמיה קריובה', ארגון המחתרת הפולני הגדול, הכפוף לממשלה הפולנית הגולה בלונדון, לא גרס מלחמה פרטיזנית והכין עצמו להתמודדות צבאית לקראת סיום המלחמה. רק המפלגה הקומוניסטית הפולנית חץרה להתמודדות מיידית עם הכובש הנאצי והיתה מוכנה לתמוך בגילויי התנגדות של היהודים; אך היא נדחתה על ידי רוב הציבור הפולני. רק בסוף 1943 הפך הארגון הצבאי הקומוניסטי המחתרתי, ה'ארמיה לוּדוֹבָה' לגורם כוח ניכר; עד אז כבר נשמדו רוב היהודים, ורק היהודים שהצליחו להימלט ליערות ולשרוד בהם יכלו להסתייע בארמיה לודובה. תנועת הפרטיזנים בפולין בכללותה הקיפה כ-25,000 לוחמים, בשני הארגונים הגדולים. כ-2,000 יהודים השתתפו בלוחמה הפרטיזנית. רבים מילאו תפקידי פיקוד במסגרת הפרטיזנית הקומוניסטית. רבים מן הצנחנים שנשלחו מברית-המועצות לארגן לוחמה פרטיזנית בפולין היו יהודים. בשנים 1944-1942 פעלו בפולין 27 יחידות פרטיזנים יהודים. הבולטת שבהן היתה זו שבפיקודו של יחיאל גרינשפן, שפעלה ביערות פַּרצֶ'ב בצפון מזרח מחוז לובלין. היא מנתה במקורה כ-50 לוחמים והיא סיפק הגנה ליהודים ומשפחות שנמלטו ליערות. רוב הנמלטים ניצודו על ידי הגרמנים בשנים 1943 וב-1944, אך מחנה המשפחה שבחסות פלוגת גרינשפן לא חוסל. באביב 1943 הצטרפה הפלוגה לגוורדיה לודובה של הקומוניסטים, קיבלה סיוע בנשק מהצנחות סובייטיות והרחיבה את פעילותה בתקיפת עמדות משטרה ודרכי תחבורה של הצבא הגרמני. עם שחרור האזור בידי הצבא האדום, בסוף יולי 1944, שרדו במחנה המשפחה כ-200 נפש ובפלוגת הלוחמים 120 איש. יחידות נוספות, קטנות יותר, פעלו בסביבות קרקוב ובסביבות וארשה, שבה השתתפו שרידי הלוחמים במרד גיטו וארשה. על פי הערכה פעלו מאות פרטיזנים יהודים, לא כולם בזהות גלויה, במסגרת הארמיה קריובה. רוב הפרטיזנים היהודיים פעלו באזורי לובלין, קיֶילצֶה וראדוֹם. כ-1,000 לוחמים יהודים השתתפו במרד וארשה הפולני בקיץ 1944.

בסלובקיה התגבשו תאי התנגדות במחנות העבודה נוֹבַקי, סֶרֶד, וִיהְנֶה, לקראת האפשרות של חידוש השילוחים למחנות ההשמדה. חברי התאים האלה הצטרפו אל המרד הסלובקי הלאומי באוגוסט 1944. במרד השתתפו כ-2,500 יהודים, מהם למעלה מ-1,500 פעלו כפרטיזנים, שהיוו 10% מכלל הפרטיזנים בסלובקיה. כ-500 יהודים נפלו במרד. במהלך המרד הגיעו לסלובקיה חמישה צנחנים ארצישראלים – חביבה רייק, צבי בן יעקב, רפי רייס, אבא ברדיצ'ב, חיים חרמש. רק האחרון שרד את הלחימה ונלחם בשורות הפרטיזנים הסלובקים, שנסוגו אל הרי הטאטרה, עד תום המלחמה.

ביוגוסלביה שירתו יהודים רבים בצבא הפרטיזנים בהנהגתו של טיטו, כשווין בין שווים. למעלה מ-4,500 יהודים שירתו בצבאו של טיטו, מהם כ-3,000 ביחידות קרביות. 1,318 נפלו בקרבות, עשרות זכו בעיטורים ועשרה בעיטור הגבוה ביותר "גיבור לאומי". היו שהגיעו לעמדות פיקוד גבוהות. גנרל וויה טודרוביץ היהודי מונה כמפקד צבא היבשה היוגוסלבי לאחר המלחמה. ד"ר רוזה פאפו היהודיה היתה האשה הראשונה שזכתה בדרגת גנרל. בראש חיל הרפאוה היוגוסלבי עמד ד"ר הרברט קראוס היהודי.

בצרפת ניכר היה אחוז היהודים שהצטרפו לתנועת המחתרת (על פי הערכה – למעלה מ-15%). בין הפעילים הבולטים במחתרת היה ההיסטוריון היהודי הנודע מארק בלוך, שנאסר והוצא להורג בידי הגרמנים. מבין 16 חברי הוועד הלאומי של המחתרת שלושה היו יהודים. בשלב הראשון עסקו קבוצות המחתרת היהודיות בסיוע ליהודים הזרים שנרדפו, במציאת מקומות מקלט ובהברחת יהודים לספרד. בשלב מאוחר עברו הקבוצות להתנגדות אקטיבית. קבוצות אלה ייסדו את 'הצבא היהודי' שהפך ל'ארגון יהודי לוחם'. לארגון היו שלוחות בערים שונות ותא חזק בפריס. על פי דוח מבצעי מסכם ביצע הארגון 1,925 פעולות – 759 חבלות ברכבות, הריסת 32 בתי חרושת שעבדו למען הייצור המלחמתי הגרמני, חבלה במאות עמודי חשמל, הרס 25 גשרים, הריגת 152 אנשי מיליציה, סוכנים חשאיים ובוגדים, 175 התקפות על יעדים גרמניים, בהן נפלו 1,085 לוחמים ואחרים. פעלתנות מיוחדת ונועזת גילו המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, שברובם השתייכו למפלגה הקומוניסטית. המפקד העליון של הכוחות הקומוניסטים בפאריס היה 'קולונל ז'יל' – שמו המחתרתי של המהנדס היהודי יוסף אפשטיין, מהגר מוארשה. מפקד הארגון בטולוז היה 'קפיטן פיליפ' – שמו המחתרתי של זאב גוטסמן. תפקיד מרכזי מילאו יהודים ברשת הריגול 'התזמורת האדומה' שהקים היהודי לייב טרפר. שלוחותיה של רשת זו הגיעו לבלגיה, גרמניה וברית-המועצות.

מחתרת אלג'ירית, שמנת כ-400 איש ויותר ממחציתה היו יהודים, מילאה תפקיד חשוב בהשתלטות על הבירה עם נחיתת בעלות הברית בנובמבר 1942. כוח זה השתלט על עמדות מפתח בעיר ושיתק את הפיקוד של כוחות וישי, עצר קצינים בכירים, בכלל זה אדמירל דארלן, מפקד הכוחות של וישי.

בלגיה. בתנועת המחתרת הבלגית, 'חזית העצמאות' (Le Front de l'Independence), השתתפו יהודים רבים. גם פה היו אלה הקומוניסטים שקישרו את הצעירים היהודים עם אנשי 'החזית'. הם יסדו את 'הוועד להגנת היהודים' (Comité de Défense des Juifs), שעסק בהצלה ובהסתרת יהודים. המחתרת מנעה את מסירת הכרטסת שהכילה את פרטיהם של יהודי בלגיה לידי הגרמנים. לזכותה נזקפה הסתרתם של כ-4,000 ילדים יהודים. בפעולה זו נעזרה המחתרת באנשי הכנסייה הקתולית ובגורמים לא-יהודיים שונים. הארגון היהודי בסיוע המחתרת הבלגית ביצע התקפה על רכבת מגורשים שיצאה ממחנה האיסוף במאלין והצליח לשחרר 150 יהודים ולהסתיר אותם. בפעולה זו נורו ונהרגו 220 מיהודי המשלוח. זו היה מבצע היחיד בכל רחבי אירופה שבו הותקפה רכבת שילוחים שהובילה יהודים למחנה השמדה.