מבוא

 1948-1945  סגור לתגובות על מבוא
ינו 132015
 

העם היהודי הוכה מכה אנושה בשואה שניחתה עליו במלחמת העולם השנייה; אך הוא התייצב בכל זאת על רגליו, תודות להופעתה של התנועה הציונית בפני הפורום הבינלאומי בוועידת סן-פרנציסקו, אפריל 1945, עם התביעה להקמת מדינה יהודית לאלתר בארץ-ישראל. היהודים בעולם – היישוב היהודי בארץ-ישראל, שרידי היהדות באירופה, יהדות המערב, בעיקר יהדות ארצות-הברית – התלכדו סביב המאבק הציוני להקמת המדינה היהודית.

התנועה הציונית יצאה ממלחמת העולם השנייה עם "תכנית בילטמור", שדיברה על הפיכת ארץ-ישראל לקומונוולת יהודי. תביעה זו לא היתה עשויה להתקבל על דעת ממשלת בריטניה, שביקשה לשמור ככל האפשר על עמדותיה והשפעתה במזרח התיכון, הערבי והמוסלמי רובו ככולו. אינטרס זה קיבל חיזוק יתר על רקע העימות המסתמן עם ברית-המועצות והחשש מפני חדירת הרוסים אל האזור, תוך ניצול הסכסוך היהודי-ערבי.

גם ארצות-הברית ראתה כך את פני הדברים ותמכה בקו הבריטי, בעיקר משום שראתה בבריטניה אחראית לביטחון וליציבות האזור, מול הרוסים. אך בשונה מבריטניה, ארצות-הברית ראתה בשאלת הפליטים היהודיים, שהתרכזו עם סיום המלחמה במחנות העקורים בגרמניה, עניין מוסרי קרדינלי, שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום. הנשיא טרומן יזם את שליחות ארל האריסון למחנות הפליטים ועל יסוד הדו"ח שהכין האריסון על מצב הפליטים היהודיים דבק טרומן בתביעה להעניק 100,000 רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) לפליטים היהודים. בעיני הבריטים מתן אפשרות כניסה ל-100,000 פליטים יהודים עשוי להכשיל בוודאות את כל המדיניות הבנויה על שיתוף פעולה עם העולם הערבי והמוסלמי ולערער את יציבות האזור. כדי להגיע לכלל הבנה והסכמה עם האמריקנים יזמו הבריטים את הקמת ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, מתוך הנחה כי מרגע שילמדו האמריקנים את סבך הבעיה מקרוב, יבינו את הנזק הגלום בהצעת 100,000 הסרטיפיקטים ואף יאמצו את התכנית האלטרנטיבית שהכינו הבריטים לפתרון שאלת ארץ-ישראל ("תכנית מוריסון").

בעיני הציונים, תכנית מוריסון, שאליה הצטרפו האמריקנים והיא קיבלה את הכינוי "תכנית מוריסון-גריידי", היתה בבחינת גלגול של תכנית הספר הלבן 1939 ומכל מקום לא עלתה בקנה אחד עם חזון המדינה היהודית ועל כן לא היתה קבילה כלל. ויכוח פנימי עז ניטש בקרב ההנהגה הציונית אם יש להמשיך את המאמץ המדיני מול ממשלת בריטניה ולהפיק את המירב בתנאים הקיימים, אולי בסיוע ממשלת ארצות-הברית, או לעבור לפסים של לחץ אלים, שיוכיח לבריטים כי דעתם של הציונים נחושה ואין סיכוי לכפות עליהם פתרון שאינו מקובל עליהם. וייצמן הנהיג את הקו המתון ובן-גוריון הנהיג את הקו המיליטנטי. המערכת הציונית לא היתה מסוגלת לקבל הכרעה בין שתי הדרכים; אך בהעדר תזוזה בצד הבריטי, נפתח גם אפיק הפעילות האלימה שהתגלמה בתנועת המרי. בן-גוריון יזם את פתיחת הקו הזה, שקיבל אישור רטרואקטיבי מן הממסד הציוני רק לאחר חודשיים של פעילות.

ואילו באפיק המדיני חלה התפתחות לא צפויה, כאשר המלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית אימצו מצד אחד את הדרישה שהעלה הנשיא האמריקני להעלאת 100,000 פליטים יהודים וצידדו בביטול מדיניות הספר הלבן ובפתיחת שערי הארץ לעלייה יהודית. מצד שני, קיבלה הוועדה את תכנית מוריסון הבריטית לכינון שני אזורים אוטונומיים, יהודי וערבי, תחת פיקוח השלטון הבריטי, עד לעיצוב תכנית נאמנות לארץ-ישראל מטעם האו"ם. עד מהרה התברר כי ממשלת בריטניה איננה מסוגלת לקיים את הדרישה להעלאת "מאה האלף" ונקלעה לעימות עם הממשל האמריקני. באפיק האלים הסלימו הציונים את פעולות תנועת המרי; באפיק המדיני דומה היה שהדברים הגיעו עד מבוי סתום, כיוון שכל הגורמים המדיניים בזירת האו"ם, בכלל זה האמריקנים והרוסים, סברו כי הדרישה הציונית למדינה יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל, כפי שהובנה תכנית בילטמור, אינה יכולה לבוא בחשבון, על רקע יחסי מספרי האוכלוסיות בארץ – רוב ערבי המונה כפליים מן המיעוט היהודי.

עד מהרה מוצה גם המהלך הצבאי שהתגלם בתנועת המרי. הבריטים יזמו את מבצע "ברודסייד", שנועד "לרוצץ את הפלמ"ח", כלי הביצוע העיקרי של תנועת המרי, לשתק את ההנהגה האקטיביסטית של הישוב ולמצוא הוכחות לקשר בין הסוכנות היהודית לתנועת המרי. המבצע הבריטי השיג לפחות מטרה אחת – הפסקת המאבק הצבאי של הישוב; אך הוא לא הביא לסילוקה של ההנהגה האקטיביסטית והחלפתה במנהיגות מתונה. לא ניתן היה לתקוע טריז בין האקטיביסטים והמתונים בהנהגה הציונית. אבל הנהגה זו נקלעה למבוי סתום בשני אפיקי המאבק.

המוצא מן המשבר הסתמן בוועידה החשאית שהתכנסה בפאריס, חודש ימים לאחר "השבת השחורה", באוגוסט 1946, שבה קיבלה ההנהלה הציונית, ברוב קולות מכריע (מול התנגדות משה סנה והימנעות בן-גוריון), את הצעתו של נחום גולדמן, להביא לידיעת הנשיא האמריקני כי התנועה הציונית מוכנה לרדת מן העץ של תכנית בילטמור ולקבל הצעה בדבר הקמת מדינה יהודית בת קיימא בארץ-ישראל (כלומר: להסכים לתכנית חלוקה).

על אף ספקותיו של בן-גוריון והתנגדותו של אבא הילל סילבר, שליחותו של גולדמן הוכתרה בהצלחה. הנשיא טרומן הודיע לראש ממשלת בריטניה, אטלי, כי הוא מעדיף פתרון של חלוקה על תכנית מוריסון. מרגע זה נפתח תהליך, רצוף קשיים ומהמורות, שהוביל בסופו של דבר את הבריטים להחלטה להעביר את בעיית ארץ-ישראל להכרעת האו"ם (פברואר 1947). הבריטים ניסו להוביל מהלך שיוביל לנוסחה מוסכמת על היהודים והערבים, על בסיס תכנית מוריסון, באמצעות ועידה משולשת – בריטית-ערבית-יהודית. הערבים דחו על הסף את רעיון הוועידה. הציונים התנו את השתתפותם בוועידה בקבלת תכנית החלוקה כבסיס למשא-ומתן. עם זאת היו מוכנים לקיים שיחות לא רשמיות עם הבריטים, ללא תנאים מוקדמים.

במעגל הציוני התנהל מאבק פנימי, שהגיע לשיאו בקונגרס הציוני הכ"ב, בדצמבר 1946. האקטיביסטים ביקשו לבטל את החלטות ועידת פאריס, שעל פיהן הוחלפה תכנית בילטמור בתכנית חלוקה. אך החלטות פאריס נשמרו בכל זאת, באמצעות החלטות פשרה, שהשאירו בידי ההנהלה יכולת להמשיך בקו המתון החדש; ורק האישים המזוהים ביותר עם הקו הזה – חיים וייצמן ונחום גולדמן – נדחקו ממעמדם.

בשיחות הלא-רשמיות שהתקיימו בלונדון, הצהיר בן-גוריון, כי ההנהלה הציונית מעדיפה לחזור למשטר המנדט המקורי לתקופה של כמה שנים, בתנאי שתתגשם בה מדיניות של הגירה יהודית מסיבית לארץ-ישראל, בניהולה של הסוכנות היהודית. הבריטים מצדם טענו כי אין להם עניין להמשיך את המנדט ואיימו כי הם יחזירו את המנדט לידי האו"ם, ובלא חסותה של בריטניה יהיה הישוב היהודי חשוף להתקפה ולסכנת השמד מצד המרחב הערבי.

משך כל המגעים בין הבריטים לציונים, חזרו הבריטים על הדרישה להפסיק את העלייה הבלתי-ליגלית הנמשכת לארץ-ישראל. המאמץ הבריטי לחסום את דרכם של המעפילים לארץ היה אפקטיבי ברמה הביצועית; רק חלק זעיר מן הספינות שעשו דרכן לארץ הצליחו לנחות בחופי הארץ. רובן נלכדו בידי המשחתות הבריטיות והועברו למחנה עצורים בקפריסין.

. אבל המרדף העקשני אחרי ספינות המעפילים הסב נזק תדמיתי רב לבריטניה וסייע בלי ספק למאבק הציוני על דעת הקהל העולמית. מנקודת הראות הציונית זה היה האפיק היעיל ביותר להמשך המאבק לאחר "השבת השחורה". הוא נישא על כתפיהם של עשרות אלפי הפליטים היהודים, שרידי השואה, שחתרו לארץ בדרכי "הבריחה" והתרכזו בספינות ההעפלה הרעועות, תוך גילוי נכונות לשאת בכל סבל. שוב הדהדו דבריו הנוקבים של ברל כצנלסון בקונגרס הציוני ערב מלחמת העולם השנייה: "על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי ארץ-ישראל שייסגרו; לא יתנו למצפון העולם שיירגע. – – – הפליט היהודי יוצא בראש המערכה, וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו."

השיחות בין הציונים והבריטים הסתיימו בלא כלום ובריטניה העבירה את שאלת ארץ-ישראל להכרעת הפורום הבינלאומי, להפתעת הציונים, שלא האמינו כי הבריטים יגשימו את איומם. ההסבר שניתן היה שהבריטים מאמינים כי האו"ם יעניק לבריטניה מנדט מחודש, עם סמכויות נרחבות, שיאפשרו לה לכפות בקלות את הפתרון הרצוי לה. אך לאמתו של דבר, בריטניה לא נטתה ואף לא היתה מסוגלת להרחיב את אחריותה הגלובלית ומכל מקום, כפי שניסח זאת שר החוץ הבריטי, בווין: "אינני רוצה שבריטניה הגדולה תנהל מדיניות של מעצמה עולמית". ממשלת בריטניה התנתה קבלת אחריות כזאת במעורבות פעילה של ארצות-הברית, שתישא עמה בעול. לכך התנגד הנשיא טרומן בכל תוקף: לא תהיה מעורבות צבאית אמריקנית במזרח התיכון. תנאי זה של הנשיא טרומן, כמו התעקשותו על "מאה אלף הסרטיפיקטים", הכשיל כל סיכוי לפתרון מוסכם על הבריטים והאמריקנים ואף קלע את האמריקנים לעמדה הרת-סתירה, כאשר מצד אחד היא רואה סכנה בהקמת מדינה יהודית, שתקומם עליה את כל העולם הערבי ותערער את מעמדה של ארצות-הברית במזרח התיכון, מול האיום הרוסי, ומצד שני אינה רואה אפשרות למנוע הקמת מדינה כזאת, בהתחשב בדעת-הקהל האמריקנית ובתוקפה המוסרי של התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הניגוד הפנימי הזה קיבל ביטוי במתח ששרר בין העמדה המוסרית במהותה שייצג הנשיא טרומן לבין הקו הפרגמטי, האנטי-ציוני במהותו, שמשרד החוץ ומשרד המלחמה ביקשו להנהיג.

החלטות ועידת פאריס מאוגוסט 1946 הניבו את פריצת הדרך ששחררה את הציונות, מרצון או שלא מרצון, מן הלפיתה הבריטית והובילה למאבק המדיני בזירה הפתוחה של האו"ם. ההנהגה הציונית אמנם חששה מהתפתחות זאת והעדיפה להגיע להסכם עם ממשלת בריטניה; אך ההתפתחויות במושב המיוחד של העצרת הכללית של האו"ם היו מפתיעות. במאי הוקמה ועדת החקירה המיוחדת לעניין ארץ-ישראל (אונסקו"פ), שהוקמה מנציגי המדינות שאינן מעצמות, על בסיס גיאוגרפי וגושי. ב-14 במאי, יום נעילת המושב המיוחד הטיל ראש המשלחת הרוסית, גרומיקו, פצצה מרעישה, כאשר הכריז כי בהתחשב בסבל שעבר העם היהודי במלחמת-העולם השנייה, יש לאפשר הקמת מדינה יהודית, על בסיס חלוקה, אם יתברר כי אין סיכוי לפתרון של מדינה אחת, בה ישתפו פעולה שני העמים הנצים בארץ-ישראל.

תפנית מדהימה זאת במדיניות הסובייטית טרפה את כל הקלפים המוכרים במשחק המעצמות. ההסבר שניתן לתפנית זאת כאילו מדובר היה בתכסיס המכוון לערער את מעמדה של בריטניה במזרח התיכון ולאפשר חדירה רוסית אל האזור (וזה היה ההסבר בו החזיקו כל המומחים וקובעי המדיניות במערב) היה מופרך מיסודו, כיוון שאילו קלע ההסבר הזה למניעים האמיתיים של המדיניות הרוסית, היו הרוסים צריכים לשאוף לברית עם הערבים, הגורם הדומיננטי במרחב, הן מבחינה דמוגרפית, הן מבחינה טריטוריאלית והן מבחינת הבעלות על המשאבים ועל הבסיסים האסטרטגיים באזור. נראה שאת הסיבה האמיתית לתמורה הרוסית יש לחפש בניתוח המדיניות הרוסית הגלובלית, כפי שהצטיירה בשלוש הוועידות החשובות של שלוש המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה – ועידת טהרן, ועידת יאלטה, ועידת פוטסדאם. מדיניות זו לא היתה מכוונת להתפשטות, כי אם לחיזוק ביטחונה של ברית-המועצות ולמניעת שואה נוספת כמו זאת שחוותה ברית-המועצות במלחמת-העולם השנייה, על בסיס הבנה והסכמה בין-מעצמתית לגבי ניהול העולם שלאחר המלחמה. הרוסים ביססו את דרישותיהם על התֵמָה בדבר "קורבנו של העם הרוסי" במלחמה, והם היו מעוניינים לחזק טיעון זה באמצעות "קורבנו של העם היהודי" במלחמה.

למרות התנגדות יוגוסלביה לפתרון החלוקה, בשל ההשלכות הברורות העלולות לנבוע ממנו לגבי מדינה רב-לאומית כמו יוגוסלביה או אף ברית-המועצות, דבקו הרוסים בעקביות רבה בתכנית החלוקה, שזכתה בתמיכת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. העמדה הרוסית היציבה בלטה במיוחד על רקע התנודות והנסיגות בעמדה האמריקנית. משרד החוץ האמריקני עשה כל אשר לאל ידו כדי לטרפד את תכנית החלוקה, וגם לאחר שזו אושרה בעצרת האו"ם, הפעיל כל תכסיס כדי להפוך אותה על פיה ולהמיר אותה בתכנית נאמנות של האו"ם. רוב חברות האו"ם לא היו מוכנות להיכנע בקלות להפכפכנות האמריקנית ובלט בהתנהלותו העקבית מזכיר האו"ם, טריגוה לי הנורבגי, שראה בסוגיה זאת מבחן ראשון לכוח ההחלטה וההכרעה של האו"ם. תכסיסי משרד החוץ האמריקני הוכשלו הן על ידי אופוזיציה מבית, אותה הוליכו אישים כמו קלרק קליפורד ואלינור רוזבלט, אלמנת הנשיא רוזבלט, הן על ידי דעת-הקהל האמריקנית, הן על ידי העמדה הערבית השלילית, הסרבנית והעיקשת, שהוכתבה במידה רבה על ידי המופתי, דוברם ומנהיגם של ערביי ארץ-ישראל. חשובה במיוחד היתה עמדתו של הנשיא טרומן, שניזונה במידה רבה הן על ידי רגישות מוסרית והן על ידי החשש מפני מפלה בבחירות הקרובות. על אף הכבוד המרובה שרחש הנשיא למזכיר המדינה, ג'ורג' מרשל, בסופו של דבר וברגע האחרון הכריע בעד הכרה במדינה היהודית.

החלטת או"ם מן ה-29 בנובמבר 1947 כללה התניות להקמת המדינה היהודית והמדינה הערבית בארץ-ישראל ולוח זמנים מפורט, לפיו היתה ממשלת המנדט אמורה לסייע בהעברת סמכויות למוסדות ממשל זמניים של שתי המדינות העתידות, בתיווך ועדת ביצוע של האו"ם, בתהליך מסודר שיתחיל בפברואר 1948 ויסתיים ב-1 באוגוסט 1948, שבו תעמודנה שתי המדינות על תלן. ממשלת בריטניה הודיעה כי לא תשתף פעולה עם ועדת הביצוע של האו"ם ותקבע בעצמה את לוח הזמנים לסיום המנדט והפינוי מארץ-ישראל. הפרלמנט הבריטי העביר חוק בו נקבע סיום המנדט ל-15 במאי ופינוי הצבא הבריטי ל-30 ביוני. בן-גוריון היה משוכנע כי החלטה זו מקפלת בחוּבּה מזימה בריטית לכינון משטר צבאי בארץ-ישראל, וכי הבריטים לא יניחו לישוב היהודי בארץ להכריז על עצמאותו.

בארץ הכריזה המנהיגות הערבית על שביתה כללית והחלו ההתקפות הראשונות על השכונות היהודיות ועל התחבורה היהודית, כבר למחרת החלטת או"ם ב-29 בנובמבר. התנגשויות אלה הידרדרו במהירות למלחמה כוללת בין הישוב הערבי לישוב היהודי. במלחמה זאת, שנמשכה מן ה-1 בדצמבר ועד ה-15 במאי, יום סיום המנדט והקמת מדינת ישראל, הובסו המיליציות הלוחמות שעמדו לרשות הישוב הערבי, עשרות כפרים נכבשו וננטשו. מספר הפליטים הפלסטינים שנעקרו ממקומותיהם נאמד בכ-300,00-250,000 נפש, כמעט מחצית מכלל הפליטים שנעקרו במשך כל המלחמה, עד ינואר 1949.

הסיבה העיקרית לתבוסת הישוב הערבי, למרות יתרונו המספרי, נעוצה בעובדה שלעומת הישוב היהודי המאורגן סבל הישוב הערבי מרמת ארגון נחותה, מפיצול ופילוג הכוחות בתוכו. בבוא שעת הכרעה, יכול הישוב היהודי לגייס מתוכו כוח צבאי שעלה במספריו ובציודו על זה שעמד לרשות הישוב הערבי. אמנם בשלושת החודשים הראשונים ללחימה היתה היזמה והעדיפות לצד הערבי, כיוון שהלחימה התנהלה במתכונת שהתאימה ליכולת ולדפוסי הפעולה של הלוחמים הערבים. האסטרטגיה בה נקטה ההגנה היתה זו המסורתית, מימי המאורעות והמרד הערבי בתקופת המנדט: הגנה על כל נקודת ישוב באשר היא. ואומנם אף נקודה לא נפלה בידי הכוחות הערביים; אך המאבק שהתפתח על דרכי התחבורה אל הנקודות הנצורות ואל ירושלים גבה מחיר דמים יקר מאד ומנע הכרעה. רק לאחר המפלות הקשות שספגה ההגנה בחודש מרס, במאבק סביב השיירות, הוחלט על מעבר להשתלטות על התוואים השולטים בצירי התחבורה. מעבר זה, שהחל ב"מבצע נחשון", בתחילת אפריל 1948, היה כרוך בשינויים הרי משמעות באסטרטגיית הלחימה של הישוב: מעבר ללחימה במסגרות של גדודים וחטיבות, ריכוז כוח לצורך הכרעה מקומית, כיבוש כפרים ערביים, שהראשון שבהם היה כפר הקסטל, עליו התנהל קרב קשה ובו נהרג מפקד הכוח הערבי הגדול במרחב ירושלים – עבד אל קאדר אל-חוסייני. משך חודש אפריל ומחצית חודש מאי ספגו המיליציות הערביות ו"צבא ההצלה" של המתנדבים הערבים שחדרו לארץ מפלות קשות וכוחם נשבר.

ההיסוס והעיכוב במעבר לאסטרטגיה צבאית המיועדת לא רק להכרעת הכוח הצבאי של הישוב הערבי, אלא גם להשתלטות על כל השטחים המיועדים למדינה היהודית, הושפעו במידה רבה מעצם נוכחות הצבא הבריטי וההגבלות שהוטלו מטעמו על חופש הפעולה של ההגנה. רק משנצטמצמה במידה ניכרת האחיזה הבריטית, בחודשיים האחרונים לשלטון המנדט, ניתן היה לבצע במהירות את ארגונה מחדש של ההגנה במסגרות חטיבתיות, שעליהן הוטל לממש את יעדי תכנית ד'. זו גובשה והופצה בחודש מרס כתכנית להשתלטות על כל שטחי המדינה היהודית העתידה והכנעת ההתנגדות הערבית בתוכה.

הזריזות בה בוצע המעבר הזה היתה עדות מרשימה למשמעת הציבורית וליכולת הארגונית של הישוב ולכושר ההסתגלות של ההגנה. עם זאת, הוא היה כרוך בפולמוס עז שהתנהל ברמת הפיקוד העליון, בשל אי-האמון שרחש בן-גוריון לפיקוד ההגנה, שאותו רצה להחליף בפיקוד מורכב מקציני הבריגדה היהודית, ובשל רצונו לבטל את תפקיד ראש המפקדה הארצית, בו החזיק ישראל גלילי. ניסיונו של בן-גוריון להחליף את ההגנה בארגון חדש שיתבסס על יוצאי הבריגדה נידון לכישלון מראש. לא היה תחליף להגנה. היא היתה הביטוי העליון לכוח המגן היישובי ורק מתוכה יכול היה לצמוח צבאו של הישוב. ואולם אין להכחיש כי בן-גוריון הוא שהעניק דחיפה גדולה לצורך החיוני במעבר לדפוסים צבאיים, בעיקר לקראת ההתמודדות הצפויה עם הצבאות הערביים הסדירים המאיימים לפלוש לארץ עם הכרזת המדינה.

סביב הכרזת המדינה נוצר המיתוס אודות החששות והפחדים שאחזו בחברי ההנהגה הפוליטית של הישוב, בעיקר על רקע הלחץ האמריקני לעכב את ההכרזה ולהסכים לשביתת-נשק ולמשטר נאמנות זמני בארץ, ושרק בהצבעה דרמטית בישיבת מנהלת-העם ב-12 במאי 1948, ותודות למנהיגותו הנחושה של בן-גוריון, הושגה הכרעה על חודו של קול ונפתחה הדרך להכרזה ההיסטורית ב-14 במאי. סיפור זה אין לו שחר. לחברי ההנהלה, רובם ככולם, היה ברור כי אין דרך להיסוג מן ההכרזה ביום סיום המנדט, כפי שמעיד פרוטוקול הישיבה, ולא התקיימה שם כלל הצבעה על השאלה אם יש או אין להכריז על המדינה. כבר במושב הוועד הפועל הציוני, שהתקיים בשבוע השני של אפריל, חודש ימים קודם להכרזה, נפלה ההחלטה על כינון העצמאות – "עם תום שלטון האכזב של ממשלת המנדט ותום שלטון זרים בארץ-ישראל, יקום העם על נחלתו ויקים את עצמאותה במולדת" – והוקמו מוסדות השלטון הזמניים, מנהלת-העם ומועצת-העם, בהתאם להנחיות או"ם.

 

התנועה הציונית (1945)

 1948-1945  סגור לתגובות על התנועה הציונית (1945)
ינו 132015
 

אפריל לוועידת היסוד של האומות-המאוחדות בסן-פרנציסקו, בהשתתפות 49 מדינות, הוגש תזכיר מאת הסוכנות היהודית, בחתימת הנשיא וייצמן. בתזכיר הוצג הרקע ההיסטורי של משטר המנדט בארץ-ישראל; תואר מצבו של העם היהודי לאחר השואה והוצגו התביעות הציוניות, בהתאם לתכנית בילטמור: א) הכרזה על החלטה לכונן את ארץ-ישראל כקהיליה יהודית חופשית ודמוקרטית;  ב) ביטול מיידי של ההגבלות על […]

1946

 1948-1945  סגור לתגובות על 1946
ינו 132015
 

ינואר 1 בינואר. בקבינט הבריטי דנו בהצעה שהועלתה לראשונה בתזכיר שחובר במשרד המושבות בנובמבר 1945 והתגלגל בין משרדי הממשלה, לבטל את הסוכנות היהודית ולפרק את הישוב מנשקו. לבסוף הוחלט כי אין השעה כשרה לצעדים רדיקליים כאלה, ויתר על כן, יש לנקוט בצעדים מסוימים (הגדלת מכסת העלייה)שיחזקו את המתונים בקרב הציונים. 5 בינואר. ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, […]

1947

 1948-1945  סגור לתגובות על 1947
ינו 132015
 

ינואר 2 בינואר. בן-גוריון נפגש עם שר המושבות, קריץ' ג'ונס, ואנשיו. בן-גוריון דיווח בגילוי לב על תוצאות הקונגרס ועל הסיבות שגרמו לדעתו לנפילת וייצמן. קריץ' ג'ונס גילה עניין רב בהערכות הציונית החדשה וחזר לשאלה העיקרית שהטרידה את הבריטים – הסירוב הציוני להשתתף בוועידה. בן-גוריון הצביע על היתרון הגלום בשיחות בלתי רשמיות, שבהן ניתן לברר מראש […]

1948

 1948-1945  סגור לתגובות על 1948
ינו 132015
 

ינואר 6 בינואר. אפשטיין ואובריי איבן (אבא אבן, שמונה כקצין הקשר של הסוכנות היהודית עם האו"ם) נפגשו עם לוי הנדרסון והפקידים הכפופים לו במחלקת המדינה, וחזרו על הבקשות שהציג שרתוק בפגישה קודמת בנושאי העלייה והביטחון. הנדרסון התחמק מתשובה. 9 בינואר. ישיבה ראשונה של ועדת הביצוע – "הוועדה הארצישראלית של או"ם" (UNPC) – כמזכיר הוועדה מונה […]

1945

 1948-1945, אמריקה, ארצות הברית  סגור לתגובות על 1945
ינו 132015
 

ההנהגה הציונית באמריקה פרסמה בספטמבר, בחמישים עיתונים, מכתב גלוי לראש ממשלת בריטניה, אטלי, ובו אזהרה כי סבלנות היהודים אוזלת וכי הפתרון היחיד לבעיית העם היהודי מחוסר הבית היא עלייה חופשית לארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית שם. בדצמבר קיבל הקונגרס האמריקני החלטה ברוח זו, הקוראת להגירה יהודית חופשית לארץ-ישראל; אף כי לא דובר בה על הקמת מדינה […]

1946

 1948-1945, אמריקה, ארצות הברית  סגור לתגובות על 1946
ינו 132015
 

הוועדה האנגלו-אמריקנית החלה בעבודתה בינואר והשלימה אותה באפריל אותה שנה. בווין הבטיח לחברי הוועדה כי אם תגיע להמלצות מוסכמות הוא ידאג למימושן. דו"ח הוועדה הוגש לנשיא טרומן ב-20 באפריל. הדו"ח אימץ את הדרישה לאפשר הגירת מאה אלף פליטים ממחנות העקורים בגרמניה והמליץ על ביטול ההגבלות על העלייה שעל פי הספר הלבן מ-1939; אך לא דיבר […]

1947

 1948-1945, אמריקה, ארצות הברית  סגור לתגובות על 1947
ינו 132015
 

רוב הארגונים הלא-ציוניים הגדולים באמריקה, בכלל זה ארגון בני-ברית, הצטרפו למאבק הציבורי למען הגירה יהודית חופשית לארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית. גם גוף כמו "ועד העובדים היהודיים" (Jewish Labor Committee), שהקפיד עד כה על עמדה נייטרלית ביחס לציונות ולסוגית ארץ-ישראל, שינה את עמדתו המסורתית ועבר לתמיכה בתכנית החלוקה. הלחץ הגובר על הבית הלבן מצד הציבור היהודי […]

1945

 1948-1945, אסיה, ישראל  סגור לתגובות על 1945
ינו 132015
 

השבועות הראשונים לאחר סיום המלחמה עמדו בסימן המתנה עצבנית להודעה בריטית על שינוי מהותי במדיניות הבריטית בשאלת ארץ-ישראל. חודשיים לאחר יום הניצחון כתב משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, במאמר בעיתון "הארץ": "יש מטיפים אצלנו להמתנה ולאפס מעשה. – – – המתנה ללא גבול וללא קץ הרי זו למעשה השלמה עם ההכרעה האנטי-ציונית הקיימת. […]

1946

 1948-1945, אסיה, ישראל  סגור לתגובות על 1946
ינו 132015
 

ינואר 12 בינואר. בפשיטה של האצ"ל, ליד תחנת חדרה, על רכבת שהובילה כסף לתשלום משכורות לעובדי הרכבת, נשדדו 35,000 לא"י. פעולות רכש מעין אלה, של כספים ונשק, נעשו מחוץ למסגרת ההסכם בין הארגונים הפורשים להגנה ונעשו שלא על דעת מפקדת תנועת המרי. 18 בינואר.  האניה "אנצו סירני", שעל סיפונה 908 מעפילים, נתפסה מחוץ למים הטריטוריאליים […]