1945

 1948-1945, אסיה, ישראל  סגור לתגובות על 1945
ינו 132015
 

השבועות הראשונים לאחר סיום המלחמה עמדו בסימן המתנה עצבנית להודעה בריטית על שינוי מהותי במדיניות הבריטית בשאלת ארץ-ישראל. חודשיים לאחר יום הניצחון כתב משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, במאמר בעיתון "הארץ": "יש מטיפים אצלנו להמתנה ולאפס מעשה. – – – המתנה ללא גבול וללא קץ הרי זו למעשה השלמה עם ההכרעה האנטי-ציונית הקיימת. – – – עד עתה שללנו מאת 'הספר הלבן' את הכרתנו המוסרית; כעת עלינו לשלול ממנו את הכרתנו המעשית."

דבריו של סנה היו מכוונים כנגד אישים כמו משה סמילנסקי, שפרסם בסוף יולי מאמר ב"הארץ", בו הוקיע את "תכנית מצדה שעליה חושב והוגה חלק מן הנוער הטוב שלנו" ואת דוברי "העלייה החדשה" שקראו לקיים "שיטה של התנגדות בלתי אלימה אשר הפתוס המוסרי שבה יעורר את מצפון העולם. – – – אי-חוקיות בלתי אלימה צריכה ליהפך לסיסמת ההנהגה".

יולי

3 ביולי. אנשי אצ"ל השתלטו על משאית שהובילה חומרי נפץ מחיפה למחצבות יהודיות בסביבות פתח-תקווה והחרימו את תכולתה. שוטר בריטי שליווה את המשאית נהרג. עקבות התוקפים הובילו לתל-ליטוינסקי ועברו בסביבות קיבוץ גבעת-השלושה. השלטונות ריכזו צבא רב בסביבת הקיבוץ כדי לערוך בו חיפוש. מאות חברי הגנה מפתח-תקווה הוזעקו לקיבוץ. רק ברגע האחרון נמנע עימות, לאחר מגעים בין הנהגת היישוב לבין השלטונות, שהשתכנעו כי התוקפים באו מקרב הארגונים הפורשים ולא מקרב ההגנה.

אוגוסט

בשבוע האחרון של אוגוסט עשתה דרכה לארץ ספינת המעפילים הראשונה שלאחר המלחמה, "דלין" (ע"ש אחד מכינוייו המחתרתיים של אליהו גולומב, מפקדה הלא-מוכתר של ההגנה, שנפטר באופן פתאומי סמוך לסיום המלחמה). זו היתה ספינת דייגים קטנה, בת 25 טון שהוכשרה במספנה ליד בארי בדרום איטליה. היא הסיעה כ-35 איש מאנשי התנועה החלוצית באיטליה. הוביל אותה רב חובל יהודי-איטלקי, אנריקו לוי, שמילא בהמשך תפקיד בולט במבצעי ההעפלה. איטליה נבחרה כבסיס הראשון למבצעי ההעפלה, בשל נוכחות יחידות צבא ארצישראליות, שטיפלו באלפי פליטים יהודים שהגיעו לאיטליה והכינו אותם לעלייה ארצה. שליחים ראשונים מארץ-ישראל שתפקידם היה להכשיר את הקרקע למבצעי עלייה של הפליטים היהודים, הגיעו לאיטליה כבר בנובמבר 1944 עם יחידות הבריגדה היהודית.

הבריגדה היהודית לאחר המלחמה. עם סיום המלחמה נמנו בשורות הצבא הבריטי כ-18,700 חיילים יהודים ארצישראלים, מהם למעלה מ-8,000 באיטליה. תהליך שחרורם החל באמצע יולי 1945. בראשית 1946 נמצאו למעלה מ-3,000 חיילים עבריים על אדמת איטליה. מספר זה הצטמצם עד מרס 1946 לכ-2,000, מחציתם ביחידות ההובלה 179 ו-650. מספר גדול מזה עדיין חנה במחנות במצרים ובמזרח התיכון. הטיפול בחיילי הבריגדה היהודית היה שונה. בכינוס הציוני שנערך בלונדון באוגוסט 1945 התקבלה החלטה האומרת כי "על הנהלת הסוכנות להגביר את מאמציה כדי להשיג העברת הבריגדה היהודית והיחידות היהודיות האחרות לארץ-ישראל על מנת שיוכלו לשמש גרעין לצבא יהודי". החלטה זו אושרה על ידי מפקדי הפלוגות ב"חטיבה היהודית הלוחמת" ועל ידי ועד החטיבה. לרגע השתעשעו חיילי הבריגדה במחשבה כי יינתן לבריגדה להצטרף לחיל הכיבוש בגרמניה; אך היא הועברה לגבול הצפוני של איטליה, לעיר טארביזיו (Tarvisio); כאן צורפה לדיביזיה הבריטית ה-78 והועסקה בתפקידי שמירה על שבויים ופצועים גרמנים. לאחר מקרים של פגיעות בשבויים גרמנים, הורתה המפקדה הבריטית לצרף לכל שיירה של יחידה עברית, שהובילה שבויים, ליווי של שוטרים צבאיים בריטיים.

בסוף מאי הגיעו לטארביזיו ארבעה שליחים של "חטיבת שרידי מזרח-אירופה", גוף שנוסד בבוקרשט על ידי פרטיזנים וחלוצים יהודים מפולין ורומניה. בראשית יולי הגיע למחנה הבריגדה שליח ממחנות העקורים היהודים בגרמניה. הוא הודיע כי העקורים יעשו דרכם אל הבריגדה ויהי מה והם מבקשים מכוניות. ב-17 ביולי התקיימה פגישה של חיילי הבריגדה עם שליחי הפרטיזנים. אבא קובנר הרצה בפניהם על טיבה ומהותה של "חטיבת שרידי מזרח-אירופה". קיומה של החטיבה היהודית הגיע לפינות שונות באירופה ומאות פליטים יהודים החלו להתקבץ בטארביזיו. חיילי הבריגדה יזמו מבצע הסעות של ניצולי שואה מאוסטריה וגרמניה באמצעות מאות משאיות צבאיות. בטארביזיו הוקם "המרכז לגולה", וקפיטן אהרן חוטר-ישי נבחר לרכז את הפעילות בו. מפקד הבריגדה, בריגדיר בנימין נתן אישורו לפעילות. שליחים נשלחו למחנות הפליטים היהודיים באוסטריה ובגרמניה. ב-24 ביוני התקיים במינכן כינוס ציוני, בו סיפרו שליחי הבריגדה על ארץ-ישראל. שליחים אלה יזמו פטיציה של רבבות פליטים יהודיים אל מפקדת בעלות-הברית ובה בקשה להעלותם ארצה. עד מהרה החליט הפיקוד הבריטי להעביר את הבריגדה מאיטליה לארצות השפלה – בלגיה והולנד. המסע עבר דרך אוסטריה וגרמניה ולאורכו השתדלו החיילים להבליט בהתרסה את זהותם היהודית. בבלגיה ובהולנד היתה החטיבה מסופחת למחנה ה-21 של הפילדמרשל מונטגומרי. עד סוף השנה סיימה החטיבה את משימותיה בהולנד (בעיקר שמירה על שבויי מלחמה גרמנים שעסקו בעבודות ניקוי ופינוי מוקשים) והתרכזה בבלגיה.

בתהליך השחרור (דמוביליזציה), חזרו ארצה רבים מן הוותיקים, שעיצבו את רוחה של החטיבה. לחיל הצטרפו טירונים, מגויסים חדשים, שרבים מהם ראו את שירותם כמסע שעשועים לאירופה ושינו את רוח החטיבה. התרבו סימני הדמורליזציה וגם ההתעסקות בהעפלה ובטיפול בניצולי השואה, "שארית הפליטה", הפכו לעניין שבשגרה והעסיקו רק חלק קטן מן החיילים. גברה הדרישה לשחרור מוקדם ככל האפשר ופיזור הבריגדה, בעיקר מקרב החיילים הוותיקים.

בפאריס כונסה ועידת חיילים יהודים, ב-11 בנובמבר 1945, בניסיון להקים "ברית עולמית של לוחמים יהודים". בכנס השתתפו נציגי חיילים יהודים בכל צבאות בעלות-הברית וכן מורדי גטאות ופרטיזנים. יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון השתתף בכינוס וקרא לחיילים להתאסף תחת דגלה של המדינה היהודית העתידה לקום בארץ-ישראל.

בתגובה על נאומו האנטי-ציוני של בווין ב-13 בנובמבר 1945, הוכרז על שביתת רעב בבריגדה ובכל היחידות בהן שירתו חיילים ארצישראלים. תביעתה של  הסוכנות היהודית להשאיר את החטיבה היהודית על כנה ולהעביר אותה לארץ-ישראל, כמשקל שכנגד לכוח הצבאי הערבי, "חיל הספר של עבר-הירדן" ("הלגיון הערבי" לעתיד לבוא), לא היתה עשויה להתקבל על דעת הבריטים, על רקע החרפת היחסים בין בריטניה לבין הציונות. במאי 1946 פקד משרד הביטחון הבריטי על פירוק הבריגדה ושחרור כל המתנדבים המשרתים בה עד 10 ביולי 1946. דובר צבאי בריטי אישר כי ההחלטה על פיזור הבריגדה הושפעה מחשיפת הפעילות של יחידות מקרב הבריגדה בהברחת יהודים ממזרח-אירופה לאזור הכיבוש האמריקני בגרמניה. ב-8 במאי השתתפה קבוצה של 24 חיילים וקצינים של החטיבה במסדר הניצחון שנערך בלונדון, וצעדה במסגרת "צבא הריינוס". קבוצה של 8 חיילים יהודים ו-8 חיילים ערבים ייצגה את "הרגימנט הארצישראלי" וצעדה במסגרת "צבא המושבות".

סמוך לתהליך הפירוק בוצע תהליך החלפה בו הוחלפו 120 חיילי בריגדה בפליטים יהודים, שעברו הכשרה מיוחדת וקיבלו את זהותם של המוחלפים הארצישראלים וחזרו במקומם לארץ. הנשארים נועדו לשמש גרעין פעילים שימשיכו את פעילות הסיוע לבריחה ולהעפלה מאירופה לארץ-ישראל.

 

16 באוגוסט. יחידות של"המשטרה הניידת" פשטו על מחנה אימונים של מפקדי אצ"ל בשוני, ליד זיכרון-יעקב, ועצרו כ-20 צעירים שהתאמנו בנשק. לאחר כחודש נערך משפטם של אנשי האצ"ל והם נידונו לכמה שנות מאסר.

הספינה "דלין" נחתה בחוף קיסריה ונוסעיה ירדו בשלום שבוע לאחר הפלגתה. בעקבות הצלחתה של "דלין" נקנו שתי ספינות קטנות נוספות – "נתן" בת 50 טון ו"פייטרו" בת 150 טון. כל אחת מהן ביצעה שתי הפלגות בחודשים ספטמבר-אוקטובר והביאו כ-500 מעפילים, שנחתו בחופי קיסריה ושפיים. בדרכן חזרה הסיעו קבוצות אנשי פלי"ם וכ-50 שליחים, שיצאו מטעם הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים כדי ליצור תשתית רחבה לפעולה בקרב הפליטים היהודים באירופה.

מיוון הגיעה הספינה הקטנה "גבריאלה" (50 טון), ועל סיפונה 40 עולים שהורדו בחוף קיסריה. בשל מלחמת האזרחים שהשתוללה ביוון לא ניתן היה לפתח שם בסיס ליציאת פליטים יהודים נוסף על זה שפעל בדרום איטליה.

הספינה "פייטרו" עלתה על שרטון סמוך לבארי, עם שובה מן ההפלגה השנייה. מלחיה נלכדו ובעקבות חקירתם נתפסו גם "דלין" ו"נתן". בסיס ההעפלה בדרום איטליה חוסל ומרכז הפעילות הועברה לצפון איטליה, לעיר מילנו, בהנהגתו של יהודה ארזי. שם קבעה את מקומה ב"מועדון החיילים העבריים", ליד כיכר הקתדרלה, בניהולה של עדה סירני. בסביבות העיר נקנתה וילה ובה הוקמה תחנת אלחוט שקישרה בין מרכזי הפעולה באירופה לבין איטליה וממנה למרכז בתל-אביב. לאחר זמן הוקם בסיס חדש בחווה עזובה, וילה פזנה, על יד העיר מג'נטה, 60 קילומטרים ממילנו. זה הפך לבסיס אספקה ראשי לפעולות ההעפלה. מנהל החווה היה מאיר דוידזון, שנמנה על הפעילים המרכזיים של המוסד לעלייה באיטליה, ביחד עם ישראל לברטובסקי ושלהבת פרייר.

אוקטובר

1 באוקטובר. משה סנה קיבלמבן-גוריון בפריס את המברק הממליץ על פתיחת מאבק אלים נגד מדיניות הממשלה הבריטית (ההתפתחויות ברמה המדינית סביב תנועת המרי ראה  ***). במהלך ספטמבר כבר פתח סנה במשא-ומתן עם מפקדי האצ"ל והלח"י על שיתוף פעולה במסגרת תנועת המרי ודיווח על כך לבן-גוריון.

4 באוקטובר. "קול ישראל" חידש את שידוריו בשם "תחנת השידור של תנועת המרי העברי".

6 באוקטובר. קבוצת מעפילים, שגנבו את הגבול בסביבות כפר-גלעדי, נתקלה ביחידה של חיל-הספר. כוח גדול של שוטרים וחיילים הוזעק למקום וצר על הקיבוץ. חברי הגנה מכל ישובי הסביבה הוזעקו לכפר-גלעדי כדי למנוע את מעצר המעפילים. עוד ביוני הוציא פיקוד ההגנה הוראה כללית האומרת כי יש להתנגד בכוח לא רק לחיפושי נשק כי אם גם לחיפוש מעפילים. התנגשות חמורה נמנעה ברגע האחרון, לאחר שנפתחה אש על קבוצת אנשי הגנה שניסתה לפרוץ לקיבוץ. כמה אנשים נפצעו ואז באה הוראה לצבא להיסוג מן המקום.

קבוצות קטנות של מעפילים – רובם צעירים ובני נוער מקרב הקהילות היהודיות בסוריה, עיראק, פרס – עברו את גבול הצפון, דרך סוריה ולבנון, בתקופת מלחמת העולם, מאז קיץ 1942, מספרם הכולל הוערך בכ-3,000 איש.

7 באוקטובר. קיבוץ משואות-יצחק של חניכי עליית הנוער מתנועת בני-עקיבא עלה על הקרקע, צפונית-מערבית לכפר עציון.

9 באוקטובר. כוח של 100 לוחמים, מן הגדוד הראשון של הפלמ"ח, יצא מבסיסו בבית-אורן, חדר למחנה ההסגר בעתלית, בו היו כלואים כ-200 מעפילים, ויצא עמם במסע רגלי לבית-אורן. כאן הועלו על משאיות שנועדו לפזרם בישובי הסביבה. פעולה זו השתבשה כאשר אחד הזקיפים הערבים השתחרר מכבליו והזעיק את הצבא. זה דלק אחרי המעפילים, שרובם נעו ברגל לקיבוץ יגור. חברי הגנה מחיפה וישובי הסביבה הוזעקו ליגור למנוע את מעצר המעפילים. גם כאן נמנע עימות חמור, כאשר קיבל הצבא הוראה לסגת מן המקום. היתה זו פעולה ראשונה בשרשרת הפעולות היזומות של תנועת המרי. היא היתה רצופה משגים וכשלים; אך הסתיימה בכי טוב בשל התאפקות הצבא והעלתה את המוראל בהגנה ובפלמ"ח. מחנה עתלית כשלעצמו הוחזק במשותף על ידי השלטונות ועל ידי הסוכנות היהודית וההשתלטות עליו נעשתה מבפנים והיתה קלה ופשוטה. הנציב העליון התקשר למחרת הפשיטה אל משרדי הסוכנות וקבל באוזני ברנרד ג'וסף (דב יוסף) על הפעולה האלימה הנמהרת, שהסבה גם להריגתו של שוטר בריטי: אם כה עז היה רצונה של הסוכנות היהודית לשחרר את העצורים במחנה, ניתן היה להשיג זאת בפנייה אל הממשלה…

11 באוקטובר. אנשי אצ"ל תקפו מחנה צבאי צפונה מרחובות, שעליו שמרו חיילים יהודים, אנשי הבריגדה היהודית, שחזרו מן השבי הגרמני. התוקפים הוציאו ממחסן הנשק 218 רובים, 9 מקלעי ברן ותת-מקלעים. השומרים היהודים נעצרו ושוחררו ממעצרם רק כעבור למעלה משנה.

המשא-ומתן עם האצ"ל והלח"י הגיע לכלל סיכום חיובי בסוף אוקטובר. ההגנה הציעה איחוד מלא של הארגונים ומיזוגם בהגנה. מפקדי לח"י היו מוכנים לקבל את ההצעה; מפקדי האצ"ל דחו אותה. טענתם היתה כי בהיות ההגנה כפופה למרות ההנהגה הפוליטית של הישוב, הם אינם מוכנים להסגיר עצמם בידי ההנהגה המדינית העשויה גם להפסיק את המאבק על פי שיקוליה המדיניים, בעוד האצ"ל רואה את תפקידו לקיים את המאבק הזה בכל הנסיבות ובכל התנאים. המפקדה הארצית השלימה עם עמדתו של האצ"ל, וויתור זה עורר תסיסה וביקורת חריפה בשורות ההגנה והפלמ"ח, בעיקר בקרב אנשי התנועה הקיבוצית.

על פי ההסכם שהושג, התחייבו מפקדות אצ"ל ולח"י כי כל פעולותיהן מכאן ואילך תהיינה כפופות לאישור מפקדת תנועת המרי העברי ותיעשנה בתיאום עמה. הארגונים יקבלו על עצמם ביצוע פעולות שיוטלו עליהם מטעם המפקדה. לא קמה מפקדה מאוחדת, אלא נציגי המפקדה הארצי של ההגנה – בדרך כלל, משה סנה, הרמ"א, וישראל גלילי – היו מקיימים פגישות תיאום, אחת לשבועיים, עם נציגי מפקדת אצ"ל, מנחם בגין וחיים לנדאו, ונציגי מפקדת לח"י, נתן פרידמן-ילין וד"ר ישראל שייב. ועדת שלושה מטעם הנהלת הסוכנות היהודית – בן-גוריון, משה סנה ומשה שפירא, מנהיג המזרחי – הוקמה לשם פיקוח על פעולות תנועת המרי. מאוחר יותר הוקמה "ועדת-X" – הוועדה הציבורית המייצגת את ששת הזרמים הפוליטיים העיקריים בישוב – כגוף העליון המפקח על התנהלות תנועת המרי. בראש הגוף הזה הוצב הרב יהודה לייב פישמן. בפני הוועדה הזאת הובאו לאישור כל המבצעים המתוכננים של תנועת המרי, אף כי היא לא הובאה בסוד פרטי המבצעים ורק קיבלה תיאור כללי של היעדים ושל היקף הפעולה.

נובמבר

1 בנובמבר. "ליל הרכבות" – הפעולה המשולבת המקיפה הראשונה בביצוע שלושת הארגונים. הפלמ"ח נטל על עצמו וביצע בהצלחה פיגוע חבלה בכ-150 נקודות על מסילות הברזל ברחבי הארץ. במבצע זה הופעלו עשרות חוליות קטנות של חבלנים ומאבטחים והוא נסתיים בלא אבדות. מחלקת אצ"ל ולח"י חדרה למתחם תחנת הרכבת המרכזית בלוד וחיבלה שם בקטרים ומתקנים. חבלני המחלקה הימית של הפלמ"ח חיבלו בסירות משטרת החופים בנמל חיפה ובנמל יפו.

הפעולות הנפרדות של הארגונים לא היו מתואמות כראוי, כיוון שההסכם על הקמת תנועת המרי עדיין לא קיבל אישור מן המוסדות הפוליטיים המקורבים להגנה (קרי: מוסדות מפא"י). לוח הזמנים בין ההגנה לבין האצ"ל לא היו מתואמים. לח"י יזם התקפה בבתי-הזיקוק, למרות התנגדות פיקוד ההגנה.

2 בנובמבר. שני ישובים חדשים עלו על הקרקע בגליל העליון – משגב-עם ולהבות – ושני ישובים בשרון – טלמון והמעפיל. עיתוי עלייתם היה מכוון ובא להדגיש את אופיו ה"צמוד" של המאבק, לאמור שזה מאבק צמוד לנושאי ההגשמה של המפעל הציוני – עלייה והתיישבות. מנקודת ראותה של ההנהגה הפוליטית חשוב היה להציג את המאבק כפעולות הגנה על המפעל הציוני. היה בכך כדי להגביר את תחושת ההצדקה למאבק בקרב הישוב, מחד גיסא, ולהקשות על תגובות הדיכוי הצפויות מצד הבריטים. בד בבד היה בכך כדי להבטיח כי ניהול המאבק ייעשה בצורה מבוקרת ולא יביא את הדברים לכלל התנגשות חזיתית עם הכוח הבריטי.

מאבק צמוד ומאבק רצוף. סביב שאלת האסטרטגיה של המאבק התפתח ויכוח חריף בין שתי האסכולות המסורתיות של "אקטיביסטים" ו"קונסטרוקטיביסטים". האקטיביסטים ייצגו את הגישה הלוחמנית הגורסת כי למאבק היגיון ודרישות משלו. יש לקיים אותו בצורה רציפה ולא לשעבד אותו ליעדים הקשורים אך ורק בנושאי עלייה והתיישבות. על האקטיביסטים נמנו אנשי סיעה ב' (אחדות-העבודה) ורוב חברי מפא"י שראו בבן-גוריון את מנהיגם; מפקדי ההגנה והפלמ"ח, רובם ככולם, נמנו על חסידי המאבק הרצוף; אליהם יש לצרף גם את אלה מקרב החוגים האזרחיים שהיו מקורבים לרביזיוניסטים. ואילו אנשי האסכולה המתונה, שעליה נמנו אנשי "הפועל-הצעיר" בקרב מפא"י, אנשי "השומר-הצעיר", חוגים מתונים מחוץ לתנועת העבודה – אנשי "עלייה חדשה", חוגי האיכרים והאזרחים המרוכזים סביב אישים כמו משה סמילנסקי וישראל רוקח, עמדו על עקרון "המאבק הצמוד", קודם כל כדי להבטיח את ריסון המאבק; אך בדבריהם בלטה ההדגשה על שמירת האתוס הציוני המוצהר, הקונסטרוקטיביסטי במהותו.

 

13 בנובמבר. בוויןמסר בבית הנבחרים את הודעתו על מדיניות הממשלה בשאלת ארץ-ישראל, שבה נאמר כי הממשלה הבריטית לא תוכל לקבל את השקפה כי על היהודים לצאת את אירופה; ארץ-ישראל תוכל אמנם לתרום את חלקה, אולם לא תוכל לתת מענה מספיק לפתרון הבעיה. הממשלה צריכה להתחשב גם בעובדה ששאלת ארץ-ישראל הפכה לעניינם של עשרות מיליוני מוסלמים ולא רק של ערביי ארץ-ישראל. ממשלת בריטניה הזמינה את ממשלת ארצות-הברית להשתתף בוועדת חקירה שתחקור את מצב הפליטים היהודים באירופה ותעריך את מספר היהודים הרוצים או המוכרחים לעזוב את אירופה ולהגר לארץ-ישראל. היא תבדוק אם התנאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים בארץ-ישראל מאפשרים קליטת עלייה יהודית נוספת ולהמליץ על דרכי פתרון בעיית היהודים העקורים באירופה ובעיית ארץ-ישראל. עד שתגיש הוועדה את המלצותיה, תימשך העלייה היהודית על פי מכסה של 1,500 רישיונות לחודש.

במסיבת עיתונאים מאולתרת לאחר ההודעה, טען בווין כי "לא כל היהודים הם ציונים" והזהיר את היהודים שלא ינסו "להידחק יותר מדי אל ראש התור" ובכך יגרמו ל"סכנה של תגובה אנטישמית כללית".

הנאום, אף שלא הוזכר בו הספר הלבן, עורר תגובת זעם בישוב ובעולם היהודי והציוני. בתל אביב פרצו למחרת היום מהומות ללא יד מארגנת; שם הסתער ההמון על משרדי הממשלה והצבא שהוזעק למקום פתח באש, הרג 6 אנשים ופצע עשרות. עוצר של 5 ימים הוטל על העיר.

22 בנובמבר. הספינה "ברל כצנלסון" (180 טון), ועליה 211 מעפילים, שהפליגו מחופי יוון, נחתה בחוף שפיים. רוב נוסעיה הצליחו לרדת קודם שהגיעו למקום ספינות משמר בריטיות ולכדו את הספינה עם מספר מעפילים ואנשי פלמ"ח. אלה הובלו למחנה עתלית ושוחררו כעבור זמן. רב-החובל והמלחים הועמדו לדין, אך לא הסגירו את הארצישראלים בקרב המעפילים. רב-החובל נידון לשנתיים מאסר.

25 בנובמבר. יחידות פלמ"ח של הגדוד הרביעי פשטו על שתי תחנות משטרה, בגבעת-אולגה ובסידנא-עלי, ששימשו תחנות תצפית על חופי הארץ. בגבעת-אולגה התנהלה הפעולה באופן חלק; בסידנא-עלי התגלה הכוח ופרצו חילופי אש. אף על פי כן בוצעה הפעולה. המבנה פוצץ ושבעה שוטרים נפצעו בפיצוץ. ללוחמי הפלמ"ח לא היו נפגעים.

26 בנובמבר. כוחות צבא פתחו במבצעי חיפוש נרחבים בישובים שנחשדו כי שימשו בסיסי יציאה ונסיגה ליחידות הפלמ"ח שתקפו את המשטרות. בסביבות סידנא-עלי פרץ הצבא בכוח לקיבוץ שפיים ולמושב רשפון. המוני אנשים, מישובי הסביבה, מפתח-תקווה ומתל-אביב הוזעקו למקום, אך הורתעו לאחר שהצבא פתח באש והרג אחד מן המתקהלים. בסביבות גבעת-אולגה צר הצבא על קיבוץ גבעת-חיים, תוך הפעלת שריון. כאן היתה הזעקת ההמונים מאורגנת יותר. כ-2,000 איש התרכזו בחצר הקיבוץ ויצרו חומה חיה מול הצבא. הצבא התגבר על ההתנגדות וריכז את האנשים במכלאות וערך מסדרי זיהוי. קבוצה של 250 איש מישובי הסביבה ניסתה לפרוץ לקיבוץ לאחר  השתלטות הצבא. באש שנורתה עליהם נהרגו שבעה אנשים ועשרות נפצעו. גם בחצר המשק נפגעו אנשים מאלות השוטרים וחבר משק נהרג.

התנהגות הצבא חוללה זעזוע כבד ביישוב. הפלמ"ח דרש להכין פעולות תגובה מתאימות בעתיד: הפעלת מארבים ליחידות צבא המפעילות אש בדומה למה שהתרחש בגבעת-חיים. המטכ"ל ומטה תנועת המרי דחו דרישה זו, העלולה להביא להסלמה מסוכנת מדי. הפעלתם של המונים בלתי-מזוינים צריכה להיות חלק בלתי-נפרד מן המאבק, אך התנגדות ההמונים חייבת להישאר פסיבית.

דצמבר

25 בדצמבר. הספינה "חנה סנש" (250 טון) ועליה 252 מעפילים נחתה ליד חוף נהריה, לאחר הפוגה של כחודש ימים שחלה בפעולות תנועת המרי בהשפעת האירועים בשפיים ובגבעת-אולגה. הספינה הצליחה לחמוק מספינות המשמר הבריטיות, אך בשל הים הסוער עלתה על שרטון ליד החוף. לא ניתן היה להגיע אליה בסירות. בני נוער מנהריה הוזעקו לעזרת אנשי הפלמ"ח ושרשרות אדם התחברו בחבלים אל הספינה והורידו את המעפילים בחושך ובמים הקרים תוך סיכון רב. הספינה שקעה ואחת המעפילות שנשכחה בחדר החולים באניה טבעה. רב החובל האיטלקי, אנסלדו, שהוכיח אומץ רב בשיוט האניה, אמר במסיבה שנערכה לכבודו ולכבוד צוותו בקיבוץ בית-אורן: "את עבודתנו עשינו אמנם בשכר; אך בעד כסף בלבד לא תיעשה מלאכה כזאת. אכן, התחזקה הכרתנו עוד יותר לאחר שראינו את מי אנו מובילים: ממש ניצולים ממוות. גם לכם הזכות להיות עם עצמאי." על דבריו של רב-החובל אנסלדו הגיב המשורר נתן אלתרמן בשירו "נאום תשובה לרב-חובל איטלקי".

"חנה סנש" היתה ספינת המעפילים האחרונה שהצליחה להבקיע דרך אל החוף. הבריטים הגבירו את אמצעי האכיפה בים התיכון לצורך בלימת מבצעי ההעפלה. כל הספינות – 11 במספר – שעשו דרכן לארץ במשך חודשי פעילות תנועת המרי, בין ינואר ליוני 1946, נתפסו בידי הבריטים. אלה היו אניות בעלות תפוסה גדולה יותר, שנשאו בבטנן ועל סיפונן, בתנאי דוחק, כ-1,000 איש בממוצע. כל המעפילים האלה נעצרו ונכלאו זמן מה במחנה עתלית; אחר כך שוחררו ומספריהם נוכו ממכסות העלייה המאורות על פי הספר הלבן.

מתוך 75 אלף הסרטיפיקטים שהקציבו הבריטים לעלייה היהודית, למשך תקופת הביניים של חמש השנים, על פי הספר הלבן, נוצלו בתקופת המלחמה רק כ-52,000 רישיונות. ההעפלה בשלב זה לא הצליחה להדביק את המכסה הנקובה על פי הספר הלבן ומבחינה מעשית יכלו הבריטים לטעון, ואף טענו, כי היהודים מנהלים מאבק עקר ואינם אלא גורמים סבל לעולים, שממילא יכלו להגיע לארץ במסגרת מכסות העלייה. אך מנקודת הראות הציונית, ההעפלה שימשה קודם כל ציר מרכזי במאבק הכולל נגד מדיניות הספר הלבן.

27 בדצמבר. אצ"ל ולח"י ביצעו שתי התקפות נועזות על בנייני משטרה מרכזיים בירושלים וביפו, ללא אישור מפקדת תנועת המרי. שתי ההתקפות נערכו במקביל, אחת על בניין המשטרה המרכזי בירושלים, מול בניין ג'נרלי. בפיצוץ הבניין נהרגו קצין בולשת וארבעה מאבטחים. בנסיגתם נתקלו התוקפים במארב משטרתי. בחילופי האש נהרג אחד הלוחמים ושני שוטרים. בפעולת הסחה פוצץ מתקן של חברת החשמל הירושלמית ואפלה השתררה על מרכז העיר. בהתקפה על בניין המשטרה ביפו, הניחו חבלנים מטענים מחוץ לבניין וחלק ממנו נהרס. טלפוניסט ערבי נהרג בפיצוץ.

יחידת אצ"ל, שמנתה כ-50 איש, בפיקודו של עמיחי פגלין, תקפה את בתי המלאכה של הצבא במגרשי התערוכה בתל-אביב. היא הגיעה ליעדה בסירות על הירקון. ההתקפה כשלה ובה נפלו לוחם אצ"ל וסמל בריטי.

הצבא הטיל עוצר על ירושלים היהודית ועל תל-אביב ורמת-גן. אלפי אנשים הוחזקו שעות ארוכות במעצר ועברו בדיקות מדוקדקות. כ-60 איש נשלחו למחנה המעצר בלטרון. בחוגי הפלמ"ח הובעה תרעומת על כך שהחיפושים עברו "ללא התנגדות מספקת" מצד הישוב. פיקוד ההגנה גינה את הפעולות כ"מחוסרות אחריות" והן מקלות על הממשלה את המלחמה נגד המפעל הציוני "ומקשות על דרך היאבקותנו הגורלית".

28 בדצמבר. בן-גוריון ושרתוק נקראו אל הנציב העליון, שדרש מן הסוכנות היהודית לסייע במציאת התוקפים. הם השיבו כי אף שהם מגנים את ההתקפות, אין הסוכנות היהודית יכולה לסייע בשל מדיניות הממשלה שהיא בבחינת הפרה שיטתית של החוק היסודי של הארץ (כתב המנדט) וגרמה בשבועות האחרונים לשפיכות דמים ולקורבנות חפים מפשע בקרב היהודים.

1946

 1948-1945, אסיה, ישראל  סגור לתגובות על 1946
ינו 132015
 

ינואר 12 בינואר. בפשיטה של האצ"ל, ליד תחנת חדרה, על רכבת שהובילה כסף לתשלום משכורות לעובדי הרכבת, נשדדו 35,000 לא"י. פעולות רכש מעין אלה, של כספים ונשק, נעשו מחוץ למסגרת ההסכם בין הארגונים הפורשים להגנה ונעשו שלא על דעת מפקדת תנועת המרי. 18 בינואר.  האניה "אנצו סירני", שעל סיפונה 908 מעפילים, נתפסה מחוץ למים הטריטוריאליים […]

1947

 1948-1945, אסיה, ישראל  סגור לתגובות על 1947
ינו 132015
 

ינואר 1 בינואר. הוחל בהנחת קו המים לישובי הנגב. הקו הורכב משתי שלוחות. האחת יצאה מסביבות קיבוץ ניר-עם  מזרחה לקיבוצים דורות ורוחמה ומשם דרומה לשובל, משמר-הנגב וחצרים, ומחצים לרביבים. השלוחה השנייה פנתה דרומית-מערבית דרך סעד, בארי ותקומה, משם לגבולות ומשם הסתעף לכיוון נירים ומזרחה עד אפקים. השלטונות הבריטיים לא הפריעו להנחת הצינור ואף התייחסו אליו […]

1948

 1948-1945, אסיה, ישראל  סגור לתגובות על 1948
ינו 132015
 

ינואר במגעים שהתקיימו בחודשים ינואר-פברואר, בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי עבדאללה, הועלתה מן הצד הירדני הדרישה ל"תיקוני גבול". שליחו של המלך טען שהמלך נתון ללחץ כבד המכוון לכבוש את כל הארץ ולצמצם את שטחה של המדינה היהודית לרצועת חוף מעתלית לתל-אביב. בחיפה הוקמה "פלוגת הנמל", מורכבת מאנשי פלי"ם, בפיקוד יוחאי בן-נון, שתפקידה היה להבטיח […]