1881

 1895-1878, אירופה, רוסיה  סגור לתגובות על 1881
אוק 252014
 

1 במרס. רצח הצאר אלכסנדר השני מסמן מפנה שלילי בתולדות רוסיה ובתולדות חמשת מיליוני היהודים החיים בתחומה. בבת אחת נבלמת מדיניות התיקונים המתונה שאפיינה את משטרו של אלכסנדר השני ובמקומה מאמץ הממשל הצארי קו ריאקציוני המכוון לבלום את מגמת ההתקדמות לליברליזציה של המשטר.

בחבורה שהתנקשה בחיי הצאר היתה גם צעירה יהודיה, הסיה הלפמן. עובדה זו שימשה היטב את התעמולה האנטישמית ברוסיה. בערי השדה, בעיקר בחבלי הדרום, נפוצו שמועות על פרעות קרובות ביהודים.

15 באפריל. הפרעות פרצו בעיר יליסבטגראד, בה התגוררו כ-15,000 יהודים (בעיר זו דווקא קמה אותה שנה אגודה יהודית בשם "חברה רוחנית-מקראית", בהנהגת המורה והסופר יעקב גורדין, ששמה לה למטרה לבסס את היהדות רק על עקרונות המוסר המקראיים ולא על ההלכה, לסלק את המסחר מחייהם של היהודים ולהתפרנס רק מעבודת כפיים). ביום הראשון לפרעות בלמו המשטרה והצבא את המתפרעים; אך ביום השני איבדו השלטונות כל שליטה. המהומות הקיפו את כל חלקי העיר. גם מן הכפרים הסמוכים הגיעו האיכרים והשתתפו בביזה. ההמון פרץ לחנויות ולבתי היהודים, הרס וניפץ. רק ביום השלישי הגיעה תגבורת צבא והסדר הושב על כנו. יהודי אחד נהרג במהומות. עיקר הנזק היה לרכוש.

פוגרומים פרצו גם בכפרים בסביבת ייליסבטגראד ובערי השדה ובעיירות של חבל חרסון. בכפרים שפך ההמון את זעמו בעיקר על הפונדקים ובתי המרזח.

26 באפריל. פוגרום בקייב, שעלה בהיקפו ובחומרתו על כל קודמיו. גם כאן גילו הצבא והמשטרה אוזלת יד ביום הראשון לפרעות. מאות בתים נהרסו. עשרות יהודים נפצעו. כמה נהרגו. עשרים נשים נאנסו. רק ביום השני הפעילו השלטונות כוח כנגד הפורעים פצעו ואסרו כחמש-מאות מהם. עד השבוע הראשון למאי פשטו הפרעות על פני כחמישים כפרים ועיירות בחבלים של קייב, ווהלין ופודוליה. בברדיצ'ב הדפה הגנה עצמית של היהודים, מצוידים במקלות, חבורות של פוגרומצ'יקים, שהגיעו אל העיר כדי לפרוע ביהודים. הגנה זו התאפשרה תודות לשיתוף הפעולה של מושל העיר, שהתיר ליהודים לנקוט באמצעי התגוננות.

באודסה, בה התגוררו כ-100,000 יהודים, נמשכו הפרעות שלושה ימים (5-3 במאי). כאן היו המשטרה והצבא פעילים יותר. במקומות אחדים היו גילויי הגנה עצמית מאורגנת, בהשתתפות סטודנטים יהודים.

הגל הראשון של הפוגרומים שכך.

11 במאי. משלחת יהודית, בראשות הברון הוראס (נפתלי הרץ) גינצבורג (Horace Guenzburg 1833-1909), התייצבה בפני הצאר אלכסנדר השלישי וביקשה התבטאות ברורה נוספת, שתצא מאת הצאר, בגנות ההתקפות על היהודים. בקשה זו עלתה על רקע הידיעות כי רבים מן האיכרים המשתתפים בפרעות מאמינים כי זה רצונו של הצאר ואת פקודתו הם ממלאים. ואמנם את הרגיעה הזמנית בפוגרומים ייחסו לפרסום דברי הצאר לחברי המשלחת היהודית, כי ההתפרעויות בחבלי הדרום של רוסיה מקורן באנרכיסטים המשתמשים ביהודים כתואנה.

בחוגי השלטון רווח החשש שמא היעד האמיתי של ההתקפות על היהודים אינו בסופו של דבר אלא השלטון הצארי עצמו. השמועות שרווחו בציבור היהודי והלא-יהודי וקנו להן אחיזה גם בהיסטוריוגרפיה היהודית אודות מעורבותו של הממשל הצארי בייזום הפוגרומים לא נמצאה להן הוכחה. הפוגרומים, שהתחדשו תוך זמן קצר והעסיקו את הזירה הרוסית במשך שלוש השנים הבאות, רק העידו על מגבלות השליטה של המשטר הצארי ועל רמת הארגון הלקויה שאפיינה אותו. כמובן, הם העידו על מעמדם המעורער של יהודי רוסיה.

העונשים שנגזרו על פורעים שנתפסו והועמדו לדין היו קלים עד גיחוך ואותתו על יחס סלחני של החברה הרוסית כלפי הפוגרומים. במשפט שנערך בקיוב תקף הקטיגור את היהודים, שבהתנהגותם הנצלנית עוררו את זעם ההמונים.

בחודש יולי התחדשו הפוגרומים בחבל פולטבה; אך נוכח תגובה תקיפה של הצבא והמשטרה דעכו גם הם עד סוף החודש. באותו חודש נתפרסם גם הדוח שהכין הגראף קוטייסוב על הסיבות לפרוץ הפרעות בדרום מערב רוסיה: היהודים עצמם הם האשמים בהתפרצות, כיוון שהם מעוררים את שנאת העם: במשך שנות דור תפסו היהודים עמדות בולטות במסחר ובתעשייה של רוסיה ומגרים את קנאת הבורגנים והאיכרים. עם זאת, הפנה הדוח אצבע מאשימה כלפי הצבא והמשטרה, שלא עשו מאמץ של ממש לבלום את ההתפרצויות ולגדוע אותן בעודן באבן.

שר הפנים איגנטייב ביסס על הדוח של קוטייסוב את המלצותיו להטיל פיקוח על הפעילות הכלכלית של היהודים, שהיא-היא הגורם לתסיסה ולהתמרמרות בקרב העם הרוסי. על בסיס המלצותיו של איגנטייב יצאה הוראה להקים במחוזות תחום המושב ועדות ציבוריות מיוחדות, בראשות מושלי המחוזות, לבדיקת הפעילות הכלכלית היהודית המקומית והנזק שהיא מסבה לאוכלוסיה. בס"ט פטרבורג, עיר הבירה, הוקם "ועד מרכזי לבחינת שאלת היהודים", שתפקידו לרכז ולעבד את המלצותיהם של הוועדים המחוזיים.

פליטים יהודים, באלפים, עשו דרכם אל הגבול המערבי עם אוסטריה. השמועה אמרה כי חברת "אליאנס" של יהודי צרפת מעניקה ליהודים המגיעים לגבול דמי נסיעה לאמריקה. הנהלת אליאנס בפריס פרסמה הודעה המזהירה את היהודים בפני יציאה מבוהלת של רוסיה. שליחי אליאנס הגיעו לברודי בחודש אוקטובר, כדי לבדוק מקרוב את מצב היהודים שם. כ-10,000 פליטים יהודים התגוללו בעיר בחוסר כל וזעקו לעזרה.

25 בדצמבר. פוגרום בוארשה בעקבות מהומה שפרצה בכנסייה קתולית, בה נרמסו למוות 29 מתפללים. האשמה נפלה על היהודים. המון מוסת פשט על רחובות היהודים. ההתפרעויות נמשכו שלושה ימים, עד התערבות הצבא. 24 יהודים נפצעו. מאות דירות וחנויות נהרסו ונבזזו. האינטליגנציה הפולנית האשימה את השלטונות הרוסיים בליבוי הפרעות. גם הכמורה הקתולית בוארשה גינתה את ההתנפלות על היהודים. עד סוף שנת 1881 פרצו פוגרומים ב-215 מקומות, בעשרה פלכים של רוסיה.

 Tagged with:

1882

 1895-1878, אירופה, רוסיה  סגור לתגובות על 1882
אוק 252014
 

בתגובה להצעות שעלו בועדות הבדיקה המחוזיות, לאפשר ליהודים להתיישב מחוץ לתחום המושב ולהקטין בכך את ריכוזי האוכלוסיה היהודיים שבהם גדול החיכוך עם האוכלוסיה המקומית, השיב שר הפנים איגנטייב, כי "הגבול המערבי פתוח תמיד לפני היהודים" ואיש אינו עוצר בעדם. פיזור היהודים ברחבי הממלכה רק יסבך ויחמיר את היחסים בין היהודים לבין האוכלוסיה הנוצרית.

בעיתונות היהודית הרוסית התנהל ויכוח עז בין מצדדי היציאה מרוסיה – אם לאמריקה אם לארץ-ישראל. זו היתה עמדתם של רוב המשכילים; ביטאונם העיקרי היה ה"ראזסוויט". כנגדם טענו חוגי הסוחרים ופרנסי הקהילה היהודים בס"ט פטרבורג כי יציאת רוסיה כמוה ככניעה לאנטישמים, ואין להפקיר את שדה המערכה ברוסיה. ביטאונם העיקרי היה ה"ווסחוד"I.

ב"ווסחוד" נתפרסמו שיריו הראשונים של שמעון שמואל פרוג

בוויכוח הזה נשמעו גם קולות המצדדים ביציאה לארץ-ישראל וחידוש חיים לאומיים שם. הדובר הבולט בין הקוראים הראשונים לשיבה אל ארץ המולדת העתיקה היה משה ליב ליליינבלום, שבסדרת מאמרים ב"ראזסוויט", בחורף 1881, פרש את תפיסתו הלאומית החדשה: היהודים הם יסוד זר בקרב העמים. זו סיבת הסיבות לכל ההתקפות עליהם. הפתרון היחיד הוא התכנסות היהודים בארצם ההיסטורית.

חוברת תחת הכותרת "אוטואמנציפציה – קול מתריע של יהודי רוסי אל אחיו היהודים" (Autoemancipation. Manruhf an seine Stammesgenossen von einem russischen Juden), מאת מחבר אנונימי (שעד מהרה נחשפה זהותו כד"ר ליאון פינסקר), יצאה לאור בברלין, בשפה הגרמנית, והיכתה מיד גלים בקרב ציבור המשכילים היהודיים ברוסיה. פינסקר אימץ את רעיונו של ליליינבלום בדבר מקור האנטישמיות (היהודים כיסוד זר – רוח רפאים ממש – בקרב העמים) וההכרח בדבר שיקום הלאומיות היהודית. שלא כליליינבלום, פינסקר לא האמין במעשיות השיבה לציון. אבל הפתרון הוא בריכוז העם היהודי בטריטוריה משלו, ולצורך זה יש לקרוא לקונגרס כללי של יהודי העולם ולהניח את היסוד להתארגנות יהודית לאומית.

אגודות מקומיות שנשאו עליהן את שם "ציון" ("אחוות ציון", "בני ציון", "אוהבי ציון", "חובבי ציון", ועוד) קמו בכל הערים הגדולות ברוסיה – פטרבורג, מוסקבה, וילנה, ביאליסטוק, מינסק, וארשה, קיוב, קובנה, רוסטוב, קרמנצ'וג, דווינסק, גרודנה, יקטרינוסלאב, ועוד.

אכזבה גדולה חשו המשכילים היהודים נוכח תגובתה הרפה של האינטליגנציה הרוסית על הפוגרומים. מכאיבה במיוחד היתה שתיקתם המתמשכת של גדולי הספרות – טולסטוי וטורגנייב. רק קול מחאה אמיץ אחד נשמע ברמה – קולו של הסטיריקון שצדרין-סאלטיקוב. מאכזבת לא פחות היתה תגובת החוגים המהפכניים, שבשורותיהם נמנו צעירים יהודים רבים. היו בין המהפכנים, בייחוד ממפלגת "נארודנאיה ווליה", שראו בפוגרומים התחלותיה של מהפכה עממית גדולה.

מרס. פוגרום, שעלה בפראותו על כל הפוגרומים של שנת 1881, פרץ בעיר באלטה בחבל פודוליה. רוב תושבי העיר היו יהודים; אך המשטרה והצבא דיכאו את גילויי ההתגוננות מצד היהודים ואפשרו כניסת אלפי כפריים מוסתים לתחומי העיר. בפרעות שנמשכו שלושה ימים, נהרגו ונפצעו קשה כארבעים יהודים, נאנסו עשרים נשים, נהרסו למעלה מ-1,200 בתי מגורים ובתי עסק יהודיים.

אפריל. 25 נציגים של הקהילות היהודיות בערים הגדולות התכנסו בס"ט פטרבורג, ביזמתו של הברון הוראס גינצבורג ובחסות שר הפנים, איגנטייב, כדי לדון במצב היהודים ובשאלת היציאה מרוסיה. הדיונים, שנמשכו כשלושה שבועות, התנהלו תחת הרושם הכבד של אירוע באלטה. הדעה הכללית היתה שאין לתמוך ביציאת היהודים מרוסיה ויש להאבק על זכויותיהם כאזרחים נאמנים של הממלכה. בהחלטות הוועידה נאמר כי "יש לפסול בהחלט את הרעיון בדבר יציאת היהודים מרוסיה, כי הוא פוגע בכבוד הממלכה הרוסית ובזכויות ההיסטוריות של יהודי רוסיה בארץ מולדתם". כן דחו הצירים את ההצעה שהובאה על ידי איל מסילות-הברזל, פוליאקוב, מטעמו של השר איגנטייב, ליישב את היהודים בחבל אחל-טקה (Achal-Tekke), בשטחי אסיה התיכונה. הפתרון הנכון הוא לבטל אותם חוקים המפלים את היהודים לרעה. הוועידה קבעה כי יש להביא לידיעת הממשלה כי השלטונות המקומיים לא הגינו על היהודים והיא מפצירה בממשלה למצוא דרך לפצות את היהודים על הנזקים הכבדים, בגוף וברכוש, שנגרמו להם. הוועידה מצאה גם לנכון לפרסם גילוי דעת המכחיש בכל לשון של הכחשה את ההאשמה המופצת בקרב העם הרוסי בדבר המשך קיומו של הארגון היהודי הפנימי, "הקהל", המהווה כעין מדינה בתוך מדינה.

מיניסטריון הצבא הרוסי פרסם הוראה המגבילה את מספר הרופאים והחובשים היהודיים המשרתים בצבא לכדי 5% מכלל הרופאים והחובשים. יהודי יוכל לשמש כרופא בצבא רק לצד רופא נוצרי. ההוראה נומקה כך: "יש לשים קץ לריבוי מספר בני דת משה בצבא, כיוון שאלה אינם ממלאים את חובותיהם ביושר גמור ומשפיעים לרעה על תיקון מצב הבריאות בצבא". קבוצת רופאים יהודיים הגישו מיד בקשת התפטרות במחאה על ההוראה הנגועה באנטישמיות כה גסה.

3 במאי. אושרו "התקנות הזמניות", שעליהן שקד "הוועד המרכזי לבחינת שאלת היהודים". הנחת היסוד במסמך היתה שהיהודים הם הממיטים על עצמם את זעמו המוצדק של העם הרוסי, ועל כן יש לצמצם ככל האפשר את המגע והחיכוך בין היהודים לבין אוכלוסיית הרוב. התקנות אסרו על התיישבות נוספת של היהודים בכפרים ועל קיום סחר יהודי בימי ראשון ובחגים הנוצריים. במקביל לתקנות אלה יצאה מטעם הממשלה הוראה חמורה לכל השלטונות המחוזיים ברחבי הממלכה למנוע בכל האמצעים העומדים לרשותם התקפות ופגיעות ביהודים.

בסוף מאי החליף הגראף דמיטרי טולסטוי את הגרף איגנטייב בתפקיד שר הפנים. זמן קצר אחרי מינויו הכריז כי כל פגיעה ביהודים תגרור צעדי ענישה נמרצים לא רק נגד הפורעים כי אם גם נגד הפקידים שיימצא כי לא פעלו בנחישות לבלימת הפורעים. חילופי גברי אלה וההכרזה התקיפה של שר הפנים החדש חוללו שינוי דרמטי בשטח. הפוגרומים פסקו.

במשפטים שנערכו לפורעים בבאלטה ובערים אחרות נגזרו עונשים חמורים על כמה מן הפורעים. משלחת של יהודי באלטא התייצבה בפני השלטונות בקיוב וביקשה להמתיק גזרי דין מוות שנפסקו לשני אנשי צבא שהיו מעורבים בשוד ורציחת יהודי. מושל המחוז גינה את הצביעות היהודית וחזר ותקף את היהודים, שבהתנהגותם מקימים עליהם את כל שכניהם. התפרצות זו של שר המחוז זרעה מבוכה וחשש בקרב הציבור היהודי.

 Tagged with:

תקופת 1931-1922

 1931-1922  סגור לתגובות על תקופת 1931-1922
נוב 192014
 

מבוא

ההיסטוריה היהודית במאה ה-20 מתנהלת בעיקר בשני אפיקים עיקריים – האפיק הציוני-הארצישראלי והאפיק האמריקני. באפיק הציוני נכנסת הציונות לימי קטנות, ימי מבחן ומאבק למימוש החזון הציוני. ההתנגדות הערבית מחד גיסא וחסרון האמצעים הכספיים מאידך גיסא מאיימים להכשיל את המאמץ הציוני, דווקא לאחר שקצרה את הישגה המדיני הגדול בדמות אישור כתב המנדט וכינון המשטר המיוחד בארץ-ישראל המחויב להקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל. וייצמן היה מנהיגה הבלתי מעורער של התנועה הציונית במשך שנות ה-20'. את כל מרצו השקיע בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת, על בסיס שוויון השתתפות בין הציונים והלא-ציונים של יהדות המערב. המשא-ומתן המתיש עם הלא-ציונים נמשך כעשר שנים. הוא היה רצוף עימותים, אי-הבנות ואי-הסכמות בין שני הצדדים. גם במחנה הציוני קמה אופוזיציה חזקה לרעיון שיתופם של הלא-ציונים במפעל הארצישראלי. ההתנגדות העזה ביותר למנהיגותו של וייצמן יצאה מאמריקה. מנהיג התנועה הציונית שם, ברנדייס, פסל הן את תכנית הסוכנות היהודית המורחבת והן את אישיותו של וייצמן. העימות בין השנים, שהסתיים בתבוסתו של ברנדייס, החליש מאד את ההסתדרות הציונית שם. וייצמן ביסס את מנהיגותו בעיקר על יחסיו המיוחדים עם המנהיגים הלא-ציונים של יהדות המערב – לואי מרשל ופליקס וארבורג באמריקה, לורד מונד ולורד רדינג באנגליה, ליאון בלום בצרפת, אוסקר וסרמן ומקס וארבורג בגרמניה. כינון הסוכנות היהודית המורחבת ב-1929 היווה הישג כביר שני של וייצמן, לאחר הצהרת בלפור. הציפיות הכספיות שתלו בסוכנות היהודית אמנם לא התגשמו; אך הקמת גוף זה היתה חיונית ולו רק כדי להבטיח את תמיכתה ומעורבותה של היהדות כולה במפעל הציוני.

בארץ-ישראל, לאחר תקופת ביניים של מהומה ומבוכה, שהגיעו לשיאם במאורעות 1921, התייצב משטר המנדט, לא במעט בזכות מדיניות האיפוק והאיזון שהנהיג הנציב הרברט סמואל. ההתנגדות הערבית המקומית שלבשה צורה של מאבק לאומי, שמה קץ לאשליה המשותפת לציונים ולבריטים אודות השלמה ערבית עם התפתחות הבית הלאומי היהודי. משטר המנדט אימץ את הנוסחה שקבעה ועדת המנדטים של חבר-הלאומים אודות ההתחייבות הכפולה של המשטר הן כלפי הבית הלאומי היהודי והן כלפי האוכלוסיה הערבית המקומית. בשנות הרגיעה ששררו בארץ בשנות נציבותם של סמואל ושל פלומר הועמד במבחן כושר הקליטה הכלכלי של הארץ וליתר דיוק של המפעל הציוני. משבר העלייה הרביעית, שהביאה בתקופה קצרה רבבות עולים, הראה כי הגורם הכלכלי, בנפרד מן הגורם המדיני והביטחוני, יש בו כדי לקבוע את קצב ההתקדמות של המפעל הציוני – שהוא קצב אטי התלוי במידה רבה במשאבים הכספיים העומדים לרשות התנועה הציונית.

מאורעות 1929 זעזעו וטלטלו הן את המערכת הציונית והן את המערכת השלטונית הבריטית. המאמץ הציוני להפיק מתוק מעז ולהביא את הבריטים להכרעה פרו-ציונית הסתיים בכישלון חרוץ. הבריטים עלו על פסי מדיניות חדשה, שקיבלה ביטוי בספר הלבן של 1930 ומשמעותה היתה שיש להביא לכלל סיום את התפתחות הבית הלאומי היהודי ולהעביר את מרכז הכובד של מאמצי הפיתוח בארץ-ישראל אל הצד הערבי, שקופח עד כה. וייצמן, בצעד נואש של התפטרות ההנהגה הציונית והנהגת הסוכנות היהודית, הצליח לעצור את המהלך הבריטי ולהפיק מממשלת בריטניה מסמך, "איגרת מקדונלד", המעקר את האיום הנשקף מן הספר הלבן ומחזיר לכאורה את ממשלת המנדט אל המסלול הישן בו התנהל שיתוף הפעולה בין הבריטים לציונים. לא היתה שמחה במחנה הציוני על ההישג החשוב הזה. המשבר המדיני ביחסים עם הבריטים, בצירוף המשבר הכלכלי המחמיר בארץ-ישראל, שחקו לגמרי את כוחה של ההנהגה ושל התנועה הציונית הציונית בכללותה. בתחושה מדכאת של שבירת כלים התכנסה התנועה הציונית לקונגרס הט"ז שלה.

יהדות ארצות-הברית, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, נכנסה לעידן חדש. בעבור יהודי הגטו, המוני המהגרים המזרח-אירופים, שהצטופפו ב-Lower East Side, הסתיימו שנות הקליטה הקשות. הדור השני של המהגרים, שגילה את האפשרויות הפתוחות שהציעה אמריקה, פרץ את גבולות הגטו, יצא לאזורי מגורים חדשים, חיפש אחר הזדמנויות כלכליות חדשות וגילה יזמה יוצאת דופן הן בתחום הפשע, על רקע האפשרויות שיצר חוק היובש, שאסר על צריכת אלכוהול, והן בתחום עסקי השעשועים. התרומה היהודית להתפתחות תעשיית הראינוע והקולנוע היתה מכרעת: כל חברות ההפקה הגדולות הפועלות עד היום נוסדו על ידי יזמים יהודים. המנהיגות היהודית-גרמנית הוותיקה פינתה מקום לעליית דור חדש של מנהיגים ועסקנים, שהשקיעו מרץ רב בטיפוח חיי הקהילה היהודית המקומית, סביב מוסדות רווחה וסיוע ופעולות נדבנות למטרות שונות ומגוונות. סטודנטים יהודים נהרו בהמוניהם לקולג'ים האמריקנים. תרבות האידיש, שידעה פריחה עצומה באמריקה בדור המהגרים, שקעה ופינתה מקום לעליית תרבות יהודית אמריקנית, בשפה האנגלית. היהודים התערו באמריקה, בה מצאו כר חופשי נרחב למימוש כוח היצירה הגלום בהם.

בארצות מרכז ומזרח-אירופה התרבו הסימנים מבשרי הרעה לעתיד הקיום היהודי שם. בגרמניה של ויימאר ידעה התרבות היהודית פריחה גדולה; המשטר הדמוקרטי פתח דלתות לכניסתם של יהודים לתחומי עיסוק כלכליים ותרבותיים באופן כמעט חופשי. הנוכחות היהודית בחיי התרבות, האמנות והמדעים של גרמניה ואוסטריה היתה בולטת ומרשימה ביותר; התרומה היהודית לתרבות גרמניה ולחיים האינטלקטואליים בתוכה היתה מסיבית. ואולם השאיפה והתקווה היהודית המודגשת למיזוג עם התרבות הגרמנית האהובה הפכה פתטית ונואשת ככל שהתגברה והתחזקה הרוח האנטישמית בגרמניה.

בפולין ניהלו היהודים מאבק עיקש להשגת זכויות מיעוט לאומי, כמו בכל המדינות הלאומיות החדשות שקמו במזרח אירופה. גם מאבק זה נידון לכישלון מראש. בשונה מגרמניה, היהודים ביקשו כאן לבסס קיום יהודי לאומי נפרד, בקרב המדינות הלאומיות המזוהות עם לאום הרוב. גם המאמץ הזה רק החריף את תגובת הנגד האנטישמית, שהגדיר עצמו כמגננה בפני סכנת  "ההשתלטות היהודית על המדינה". מדינות מרכז ומזרח-אירופה היוו מרחב אנטישמי מובהק, הן ברמה החברתית והן ברמה הפוליטית.

ברוסיה הסובייטית חוסלה ושותקה למעשה פעילותן של כל המפלגות והארגונים היהודיים הלא-קומוניסטיים, בכלל זה התנועה הציונית. על פי תפיסתו של לנין, הלאומיות היהודית היא עניין שאבד עליו הכלח מן הבחינה ההיסטורית ואינה אלא תחבולה של הבורגנות היהודית לנצל את ההמונים היהודיים ולמנוע את השתלבותם במהפכה הקומוניסטית. הייבסקציה – החטיבה היהודית במפלגה הקומוניסטית – היתה המסגרת החוקית היחידה לפעולה יהודית פוליטית. היבסקציה שיתפה פעולה עם השלטון הסובייטי בדיכוי המפלגות היהודיות האחרות, בעיקר אלו  של הציונים והבונד; אך היא ייצגה בכל זאת ניסיון ומאמץ אמיתי לקיים זהות ותרבות יהודית לאומית חילונית, מבוססת על שפת האידיש, שהוכרה כשפתו הלאומית של העם היהודי. גם ניסיון זה לא האריך ימים ופעילותה של הייבסקציה הופסקה בתחילת שנות ה-30'. המשטר הסובייטי ניהל מלחמת חורמה בגילויי האנטישמיות ברחבי המדינה והוציא אותה למעשה מחוץ לחוק. בניסיון למצוא פתרון קונסטרוקטיבי לבעיה היהודית יזם השלטון הסובייטי הקמת יחידה לאומית פדרטיבית באזור בירוביג'אן, כדי ליצור תשתית טריטוריאלית לקיום היהודי האתני. ניסיון זה לא הוכתר בהצלחה, כיוון שרוב היהודים העדיפו להשתלב בחברה ובתרבות הרוסית הכללית.

 

התנועה הציונית

אוגוסט

בוועידה הציונית השנתית, שהתקיימה בקרלסבד, התגלע קרע בין וייצמן לבין רוב חברי ההנהלה, על רקע התכנית שהביא וייצמן להקמת הסוכנות היהודית, בהתאם לסעיף 4 בכתב המנדט. על פי תכניתו של וייצמן הסוכנות היהודית תשמש כגוף האקסקוטיבי שירכז את כל הסמכויות הקשורות במפעל ארץ-ישראל. היא תהיה גוף מצומצם שיורכב משנים-שלושה מנהיגים ציוניים, שאליהם יצטרפו שנים-שלושה מנהיגים לא-ציוניים. ההנהלה הציונית המסורתית תעסוק אך ורק בענייני ההסתדרות והתנועה הציונית ותהיה הפרדה גמורה בינה לבין הנהלת הסוכנות היהודית.

נוכח ההתנגדות העזה מצד חברי ההנהלה וז'בוטינסקי בראשם, הסיר וייצמן את הצעתו. במקומה עלתה הצעה ליזום כינוס קונגרס יהודי עולמי, שיקים את הסוכנות היהודית כ"באת כוח של כל העם היהודי". וייצמן, כשלעצמו, לא התייחס ברצינות אל תכנית הקונגרס היהודי העולמי והעדיף משא-ומתן ישיר עם הגורמים הלא-ציוניים, כדי לקצר את הדרך אל הסוכנות היהודית. גם הרצון להקיף עצמו עם אנשים כלבבו הניע את וייצמן בתכניותיו. הוא קיבל את אישור ההנהלה לצירופו של קולונל פרידריק קיש להנהלה הארצישראלית, כדי שירכז שם את הפעילות המדינית ואת הקשרים עם ממשלת המנדט.

נובמבר

וייצמן יצא עם קיש לארץ-ישראל; גם שם נקלע לוויכוח עם חברי ההנהלה סביב תכנית צירופם של לא-ציונים להנהלת הסוכנות היהודית. אין צורך בצירופם של הלא-ציונים, טענו חברי ההנהלה, בוודאי לא בהקמת גוף חדש, שלא יהיה גוף דמוקרטי נבחר ויפגע בלי ספק במסורת הדמוקרטית של התנועה הציונית. וייצמן, מנגד, טען שהמשימה העיקרית היא גיוס אמצעים להגשמת המפעל הציוני. הכל נסב על שאלה זו והכל תלוי בהצלחת המאמץ לרתום את גורמי הכוח בעם היהודי לפרוייקט בניין הבית הלאומי. וייצמן, שאיים בהתפטרות, הצליח לקבל את אישור ההנהלה לפתוח במשא-ומתן עם נציגי קהילות יהודיות או ארגונים יהודיים על שיתופם בסוכנות היהודית ולמצוא את השיטה המתאימה להרכבת הסוכנות.

בזה נעשה הצעד המשמעותי הראשון בהליך ממושך, שהוביל להקמת הסוכנות היהודית המורחבת באוגוסט 1929.

 

מבוא

 1648-1492  סגור לתגובות על מבוא
דצמ 222014
 

גירוש יהודי ספרד, היהדות העשירה והמפותחת, שמנתה במאה ה-15 כמעט מחצית מן המספר הכולל של היהודים בעולם, הוא האירוע הדרמטי והטראומטי הפותח את פרקי ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. לאמתו של דבר, יהדות ספרד כבר היתה שרויה בשקיעה ובנסיגה מזה מאה שנה לפחות, במקביל לנסיגת האחיזה המוסלמית בחצי האי האיברי. בגל הפרעות שהציף את ערי קסטיליה וארגון בשנת 1391 נטבחו אלפי יהודים, ועשרות אלפים, בכלל זה קהילות שלמות, המירו את דתם מאונס. מדיניות הדיכוי כלפי היהודים וההידרדרות במצבם נמשכה בעצם עד לגירוש הסופי בשנת 1492. הגל האנטי-יהודי, שתחילתו בגירוש יהודי אנגליה בשלהי המאה ה-13, המשכו בגירוש יהודי צרפת בשלהי המאה ה-14 ושיאו בגירוש יהודי ספרד בשלהי המאה ה-15, לא התגברות הנצרות (הכנסייה הקתולית עצמה היתה שרויה בשקיעה ובמלחמת מאסף נואשת לשימור כוחה והשפעתה) היא שחוללה אותו, כי אם עליית הממלכות הריכוזיות – אנגליה, צרפת ועכשיו ספרד – שהקו המנחה את מדיניות הפנים שלהן היה איחוד, גיבוש וליכוד הממלכה, תוך דיכוי מוחלט של הכיתות, הסיעות והפלגים בתוכה. שיתוף הפעולה בין הממלכות המערביות העולות לבין הכנסייה הקתולית השוקעת היה קטלני מבחינת הקיבוצים היהודיים בתוכן. תחת סיסמת המדינה הנוצרית הוגבר הלחץ על היהודים כגורם החותר תחת אשיות הממלכה ויש לסלק אותו למען אחדותה וליכודה. בספרד קיבל התהליך הזה חריפות רבה, במאה השנים שקדמו לגירוש הסופי, בשל היווצרות הבעיה המיוחדת של עשרות אלפי האנוסים, "הנוצרים החדשים", שהקשרים בינם לבין הקהילה היהודית לא נותקו ובאמצעותם יכול חלק ניכר מקרב האנוסים להמשיך ולקיים את יהדותו במחתרת. הקריאה לגירוש היהודים קיבלה משנה תוקף, לא רק בטענה בדבר השפעתם הנמשכת של היהודים על "הנוצרים החדשים", אלא עוד יותר מזה בטענה כי באמצעות האנוסים מחלחלת השפעתם של היהודים אל שכבות החברה הנוצרית בכללותה.

חיסולה המהיר וההחלטי של יהדות ספרד, יהדות בת מאות שנים, שזכתה לשגשוג ולפריחה שלא היו דוגמתם בתולדות עם ישראל בגולה, עשה רושם מהמם ומדכא מאין כמוהו על היהודים באשר הם. חותמו הכבד הוטבע בזיכרון היהודי הכללי כמעט כמו חורבן הבית השני; ברטרוספקטיבה היסטורית הוא נשא בחובו איום מסוג חדש לגמרי: היעילות והאפקטיביות שבה יכולה המדינה הריכוזית לעקור ולסלק את הנוכחות היהודית מתוכה בן לילה. גירוש ספרד היה על כן אירוע מכונן בהיסטוריה היהודית ידועת הסבל, לא רק בשל היקפו ותוצאותיו, כי אם גם בשל המרכיבים המודרניים שחברו בעיצובו. מרכיבים כאלה אנו מוצאים גם בצורות התגובה היהודית, בהן אנו מוצאים, בצד גילויי התסיסה המשיחית, גם דפוסי פעולה מדיניים ברורים, המנסים להסתייע בהיערכויות החדשות באירופה ולנצל את העימות הגדול בין אירופה הנוצרית לבין האימפריה העותמנית.

גילוי אמריקה בשנת 1492 – בלי ספק אירוע מכונן בהיסטוריה האנושית הכללית – יוצר נקודת השקה מעניינת בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הכללית, מבחינת השאלה מהי נקודת הזמן שבה ראוי להתחיל את תולדות הזמנים החדשים אצלנו ואצל העמים.

1492

 ספרד  סגור לתגובות על 1492
דצמ 222014
 

ינואר. הצבאות המנצחים של המלכים הקתוליים פרדיננד ואיזבלה נכנסו לגרנדה, ובכך הושלמה הרקונקיסטה ובא קץ לנוכחות המוסלמית בחצי האי האיברי.

31 במרס. המלכים הקתוליים חתמו בגרנדה על הצו המורה על גירוש היהודים. הצו פורסם בליל ה-1 במאי. היהודים הועמדו בפני ברירה בין המרת דת לבין עזיבת הארץ עד סוף יולי.

31 ביולי. אחרון היהודים הדבקים באמונתם עזב את אדמת ספרד. ההערכות על מספרי היהודים היוצאים נעות מ- 400,000 ומטה. אומדן זהיר מדבר על כ- 100,000 עד 150,000 יהודים שיצאו את ספרד. חלק גדול מן המגורשים יצאו לפורטוגל; חלק אחר יצא דרך הים לאיטליה ואל ארצות האיסלם (האימפריה העותמנית). חלק מיהודי ארגון ביקשו וקיבלו מקלט בממלכת נברה הקטנה הסמוכה. אך זה היה מקלט זמני, שכן גם נברה הסתפחה אל ממלכת ספרד והיהודים בה נצטוו להתנצר או לצאת את המדינה.

בשביל היהודים שבחרו להישאר בספרד והמירו את דתם, ונקראו בפי הספרדים "הנוצרים החדשים", נפתחה תקופה קשה, בה היו נתונים למעקב חשדני והיוו יעד קבוע לחקירות האינקוויזיציה. בתי דין קבועים של האינקוויזיציה נמצאו בכל עריה הגדולות של ספרד. האינקוויזיציה הספרדית היתה נתונה למרותו של המלך ולא של הכנסייה הקתולית. המלך פרדיננד – ולאו דווקא האינקוויזיטור הראשי טורקמדה – היה הדמות הדומיננטית מאחורי פעילות האינקוויזיציה בספרד. זו שימשה מכשיר יעיל – שהטיל חיתתו גם על האצולה בספרד – בחיזוק ליכודה של הממלכה, תוך שילוב כוחות של המלוכה עם הכנסייה המקומית. מהלך זה קבע את עצמאותה היחסית של האינקוויזיציה מול הכס הקדוש ברומא, שלא תמיד היה מרוצה מפעילותה הנמרצת בגילוי כופרים וחתרנים בתוך החברה הנוצרית. אלפי חשודים היו נתונים מדי שנה בחקירה נמרצת של האינקוויזיציה ומאות מהם נידונו לעונשים חמורים יותר או פחות. חקירות אלה שימשו גם מקור הכנסה לא אכזב, כיוון שרכושם של אלה שנמסרו לחקירה ולמשפט הוחרם והועבר לרשות האינקוויזיציה ולאוצר המלך. מוסד האינקוויזיציה התקיים בספרד כ-300 שנה ופורק רק ב-1820.

 

1505

 1648-1492, אירופה, ספרד  סגור לתגובות על 1505
דצמ 222014
 

האינקויזיטור של קורדובה, לוצרו, יזם משפט המוני של כמאה אנשי אצולה וכמה אנוסים, שהואשמו בקשירת קשר להפצת היהדות ברחבי הממלכה. גם הארכיבישוף הישיש של גרנדה, שמוצאו היה מן האנוסים של 1391, היה בחשודים. ניסיון זה, שנועד ככל הנראה להטיל אימה על האצולה, חולל תגובה נזעמת שגבלה בהתקוממות. המון נרגש פרץ אל בית הדין של האינקוויזיציה, לכד את פקידי בית-הדין ושחרר את עשרות הכלואים בתוכו. המהומות איימו להתפשט והמלך אולץ להתערב. הוא פיטר את האינקויזיטור הראשי, יורשו של טורקמדה, ומינה אחר במקומו. לוצרו הוסר מתפקידו, אך נהנה מהגנת המלך. אשמת הקשר הופרכה ובטלה.

1516

 1648-1492, אירופה, ספרד  סגור לתגובות על 1516
דצמ 222014
 

עם מותו של פרדיננד ה-5 ועליית קרל ה-1 (לימים קרל ה-5 קיסר גרמניה) לכס המלוכה, פנו מחוגי האצולה והאנוסים אל המלך בבקשה לבצע תיקונים בפעולת האינקוויזיציה, כדי למנוע עיוות דין ורדיפת חפים מפשע: להשאיר את בחירת האינקויזיטורים בידי הכמורה המקומית ולא בידי האינקויזיטור הראשי, וחשוב יותר, ליטול מן האינקוויזיציה את סמכות החרמת הרכוש של הנחקרים. "הנוצרים החדשים" הציעו למלך בתמורה לאובדן הכנסות בעתיד תשלום פיצוי עצום. משנענו בשלילה, פנו בעצומה אל האפיפיור ליאו ה-10, שידוע היה שדעתו אינה נוחה ממדיניות האינקוויזיציה הספרדית ופעולותיה. האפיפיור הסכים להקמת ועדה שתחקור את פעולת האינקוויזיציה, וזו כצפוי פסקה כי פעולות בתי-הדין של האינקוויזיציה הן חיוביות ומביאות גאולה גם לנפשות החוטאים. המלך השיב ארוכות לאפיפיור, כי אין לקבל את תלונות "הנוצרים החדשים" ואין להפקיד את בחירת האינקוויזיטורים בידי הכמרים, שהרי מצויים בתוכם גם "נוצרים חדשים" ואלה עלולים לשבש את מלאכתה הקדושה של האינקוויזיציה. המלך הזהיר את האפיפיור, כי אם יתעקש בעמדתו, ייתקל בסירוב מוחלט מצד ממלכת ספרד. הודעה תקיפה זו הרתיעה את האפיפיור וזה ביטל את פנייתו.

1547

 1648-1492, אירופה, ספרד  סגור לתגובות על 1547
דצמ 222014
 

הארכיבישוף של טולדו, סיליציו, מחנכו של יורש העצר (פיליפ ה-2 לעתיד), פרסם מחקר על טהרת הדם הספרדי, בו טען כי יש לסנן מן הכמורה את כל אלה שלא יוכלו להוכיח את מוצאם הספרדי הטהור. הסתננותם והתערותם של "הנוצרים החדשים" בקרב העליתות של החברה הספרדית, האצולה והכנסייה, הטרידה מאד את הכנסייה ואת המלוכה בספרד. הפחד מפני "קשר יהודי" היה רווח בקרב חוגי הכנסייה והאינקוויזיציה. את חיבורו שלח סיליציו אל האפיפיור פאולוס ה-3 ואל קרל ה-5, כדי להניע אותם לפעולה לבלימת הסכנה היהודית הפנימית. אולם גם המלך וגם האפיפיור לא נענו. הכל הבינו כי פעולה מעין זו תזעזע את מוסדות החברה הספרדית, ש"דם יהודי" כבר נמזג בה במשך הדורות, ללא הפרד.

בתקופת עלייתה של הריאקציה הקתולית ברומא ואווירת החשדנות שהשתררה בספרד, במחצית השנייה של המאה ה-16, ניכרה תנועת הגירה של בני משפחות "נוצרים חדשים" מספרד לתורכיה ולהולנד או גם למושבות הספרדיות באמריקה.

1495-1492

 פורטוגל  סגור לתגובות על 1495-1492
דצמ 222014
 

כ-100,000 יהודים, אולי מחצית ממגורשי ספרד, ביקשו מקלט בפורטוגל השכנה. המלך חואן ה-2 (1495-1481) התיר למשפחות יהודיות עשירות להתיישב בפורטוגל. רוב המגורשים האחרים קיבלו רשות שהייה זמנית לתקופה של שמונה חודשים; כתום תקופה זו, משהתברר כי רוב היהודים לא הצליחו למצוא להם אמצעי הפלגה לארצות אחרות ונשארו בארץ, הוכרזו אלה כעבדי המלך. ילדים יהודים רבים נלקחו ממשפחותיהם ונשלחו לאיי סאו-תומה כדי שיגדלו שם כנוצרים.

במגפה שפרצה בין הגולים היהודים, בעיקר מקרב דלת העם, מתו אלפים ובתוכם גם מנהיג הגולים, הרב יצחק אבוהב.

1497-1496

 1648-1492, אירופה, פורטוגל  סגור לתגובות על 1497-1496
דצמ 222014
 

עם עליית מנואל ה-2 לשלטון (1521-1495), בוטלה עבדות היהודים הגולים והוקלה המדיניות כלפי היהודים. אך נישואי מנואל לאיזבלה, בתם של המלכים הקתוליים הספרדיים, חוללו שוב מהפך לרעה. מלכי ספרד דרשו את גירוש היהודים, כתנאי לנישואין.

ב-5 בדצמבר 1496 פרסם המלך צו לגירוש היהודים; עם זאת שאף להשאיר את היהודים בארצו ועל כן נקט צעד קיצוני ופקד על המרה מאונס של כל ילדי היהודים, מגיל ארבע עד גיל עשרים. רוב ההורים הצטרפו לילדיהם, וכך אולצה הקהילה היהודית, כמעט בשלמותה, לעבור לדת הנוצרית, בשנת 1497, ללא ברירה אמיתית של יציאה.

בהתערבות האפיפיור אלכסנדר ה-6, הובטח ליהודים המומרים, כי במשך עשרים שנה לא תופעל נגדם האינקוויזיציה. עם זאת, אנוסים רבים העדיפו לצאת את הארץ, כדי לחזור לאמונתם. בתגובה אסר המלך ב-1499 על יציאת "נוצרים חדשים" מן הארץ. מאמציו המיוחדים של המלך מנואל אפשרו בסופו של דבר השתלבות רוב "הנוצרים החדשים" בכל שטחי החיים בממלכה; אך המתיחות בין האוכלוסיה הנוצרית המקורית לבין אוכלוסיית האנוסים התגברה.